בין תלות לעצמאות - כשהעצמאות מתעתעת, 'הקוראות בקול', פרק 57
- 6 ביוני
- זמן קריאה 5 דקות
להאזנה לפודקאסט
(בתחתית הדף יש קישור לסרטון יוטיוב של הפרק)
זהו החלק השני בסדרת המאמרים והפודקאסטים בנושא עצמאות קולית. ניתן לקרוא ולהאזין גם לחלק הראשון: "בין תלות לעצמאות - תהליך, מודעות ובחירה, פרק 56.
בפרק הקודם עסקנו בתהליך שבו תלמידים מפתחים עצמאות קולית. דיברנו על הדרך שבה תלמידים עוברים בהדרגה מתלות גבוהה במורה אל יכולת הולכת וגדלה להבין את עצמם, לזהות קשיים, לקבל החלטות ולכוון את התהליך שלהם בעצמם.
אבל המציאות מורכבת יותר.
יש תלמידים שמגיעים לשיעורי פיתוח קול ונראים עצמאיים מאוד כבר מהמפגש הראשון.
הם שרים שנים, מופיעים, כותבים, בעלי טעם מוזיקלי מגובש ולעיתים גם ניסיון אמנותי משמעותי.
הם יודעים מה הם אוהבים, איך הם רוצים להישמע ואילו שירים הם רוצים לבצע.
והשאלה היא - האם זו באמת עצמאות?
לעיתים קרובות, דווקא אצל תלמידים כאלה מסתתרים פערים משמעותיים בין החופש האמנותי לבין המודעות הקולית.
כשיש דימוי ברור, אבל אין דרך להגיע אליו
יש תלמידים שיודעים בדיוק איך הם רוצים להישמע.
הם מקשיבים לזמרים אהובים, מכירים סגנונות שונים ומחזיקים בראש תמונה ברורה של הסאונד שהם מחפשים.
הבעיה מתחילה כשהדימוי האמנותי מקדים את היכולת הטכנית.
התלמיד יודע מה הוא רוצה, אבל עדיין לא יודע איך לבצע זאת בפועל.
במצב כזה הוא עלול לנסות להשיג את התוצאה בכל מחיר.
לעיתים באמצעות לחץ, מאמץ מוגזם או שימוש בדרכי פעולה שאינן מתאימות לו.
הרצון האמנותי הופך להיות גדול יותר מהיכולת הטכנית הקיימת.
מבחוץ זה עשוי להיראות כמו נחישות או שאפתנות.
בפועל, מדובר בפער שדורש למידה, סבלנות ובניית יכולת.
כשההצלחה מגיעה במקרה
מצב נפוץ נוסף הוא הצלחה אקראית.
אלה התלמידים שאומרים:
"כל השבוע זה הצליח לי בבית."
"בהופעה הקודמת זה עבד מצוין."
"לפני כמה ימים הצלחתי להגיע לצליל הזה, והיום לא."
לפעמים הסאונד הרצוי מופיע. לפעמים לא.
אבל אין לתלמיד הבנה ברורה מה גרם להצלחה, ולכן גם אין לו יכולת לשחזר אותה באופן עקבי.
זהו מצב מתסכל במיוחד, משום שהיכולת קיימת לכאורה, אבל אי אפשר לסמוך עליה.
כשהמודעות חסרה, ההצלחה נשארת מקרית.
המטרה שלנו כמורות וכמורים היא לא רק לעזור לתלמיד להצליח, אלא לעזור לו להבין מה הוא עשה כדי להצליח.
כשלא יודעים מה אפשרי
יש תלמידים שאינם מנסים להגיע למקומות מסוימים בקול שלהם פשוט משום שאינם יודעים שהם יכולים.
הגבול שהם חווים אינו תמיד גבול פיזיולוגי.
לעיתים קרובות זהו גבול של תפיסה.
זמרת שעלתה תמיד לצלילים הגבוהים בקול חלש ואוורירי עשויה לחשוב שכך חייבים לשיר בגובה הזה.
זמר שכתב תמיד שירים בטווח מסוים עשוי לחשוב שזהו המנעד היחיד העומד לרשותו.
הם אינם בוחרים בין אפשרויות שונות, הם כלל אינם מודעים לכך שקיימות אפשרויות נוספות.
במקרים כאלה, תפקיד המורה הוא לא רק ללמד טכניקה, אלא גם להרחיב את גבולות הדמיון והאפשרות.
מה משותף לכל המצבים האלה?
בכולם קיים פער -
פער בין רצון ליכולת,
פער בין הצלחה להבנה,
פער בין יכולת קיימת לבין תפיסה שלה.
ובכולם חסרה אותה נקודה מרכזית - מודעות.
לא מודעות במובן התאורטי בלבד, אלא היכולת להבין מה קורה בפועל, לזהות תהליכים, ללמוד מהם ולשחזר אותם.
הסכנה למורה
כאן טמונה מלכודת פדגוגית משמעותית.
כאשר תלמיד נשמע בוגר, מנוסה ובטוח בעצמו, קל להניח שהוא מתקדם גם מבחינת המודעות הקולית שלו.
אבל לא תמיד זה המצב.
לעיתים יש פער גדול בין הרמה האמנותית לבין ההבנה הטכנית.
כאשר מורה מתבסס רק על הרושם הראשוני ומדלג על שלבים חשובים, התהליך כולו עלול להפוך לא יציב.
נוצרות קפיצות קדימה ואחורה.
התקדמות מהירה מדי.
תסכול.
ולפעמים גם תחושה של כישלון.
יש תלמידים שמסיקים בשלב הזה שפיתוח קול "לא מתאים להם", כאשר למעשה הבעיה היא לא בהם אלא בחוסר התאמה בין דרך ההוראה לבין הצרכים האמיתיים שלהם.
לבנות יסודות בלי "להתחיל מחדש"
במקרים כאלה עולה לעיתים צורך לחזור לעבוד על יסודות טכניים.
אבל חשוב לעשות זאת בזהירות.
לא נכון להציג זאת כ"חזרה להתחלה" או כ"תיקון" של התלמיד.
גם תלמידים בעלי הרגלים לא יעילים מביאים איתם ניסיון, ידע מוזיקלי, טעם אמנותי, יכולות והצלחות.
המטרה איננה למחוק את מה שכבר קיים.
המטרה היא לבנות בסיס יציב יותר שיאפשר להם להשתמש ביכולותיהם באופן מודע ועקבי.
לפעמים ההתקדמות מהירה מאוד בזכות הניסיון הקודם.
ולפעמים דווקא הרגלים מושרשים מחייבים עבודה איטית ויסודית.
בשני המקרים, האחריות של המורה היא להתאים את הקצב לתלמיד ולא להיסחף אחרי הרושם הראשוני שהוא יוצר.
איך עובדים עם תלמידים כאלה?
אחת הדרכים היא לפרק את הקשר האוטומטי בין תוצאה לבין דרך.
במקום לבקש מהתלמיד להגיע לסאונד מסוים, אפשר לבקש ממנו לבצע את אותו משפט בכמה דרכים שונות.
חזק יותר וחלש יותר,
מהר יותר ואיטי יותר,
בגוון אחר,
בסגנון אחר,
כך התלמיד מגלה שיש יותר מאפשרות אחת, ולומד להבחין בין הפעולות השונות שהוא מבצע.
דרך נוספת היא לעצור לאחר ביצוע ולשאול:
מה עשית?
לא איך זה נשמע או אם זה היה טוב, אלא - מה בפועל עשית.
השאלה הזו מעבירה את המוקד מהתוצאה אל התהליך.
לשחזר הצלחות
כאשר משהו מצליח, יש נטייה להמשיך הלאה, אבל לעיתים דווקא כדאי לעצור.
לנסות לבצע שוב, ולאחר מכן שוב פעם.
האם ניתן לשחזר את ההצלחה? האם אפשר להבין מה קרה?
רק כאשר הצלחה הופכת לשחזור מכוון, היא מתחילה להפוך ליכולת.
כשהמודעות עצמה הופכת לבעיה
לא כל הקשיים נובעים מחוסר מודעות, יש תלמידים שסובלים דווקא ממודעות יתר.
אלה תלמידים פרפקציוניסטים, בעלי ביקורת עצמית גבוהה מאוד.
הם שומעים כל סטייה, מבחינים בכל חוסר דיוק.
הם שואלים ללא הרף:
"למה זה קרה?"
"למה זה לא הצליח?"
"למה אני לא מצליח לעשות מה שרציתי?"
לכאורה מדובר במודעות גבוהה.
בפועל, לעיתים מדובר בשיפוט בלתי פוסק.
במצב כזה, התלמיד מפסיק לחקור ומתחיל לבקר, והביקורת עצמה הופכת למכשול.
פחות הסברים, יותר חוויה
עם תלמידים כאלה, עוד הסברים אינם תמיד הפתרון, לפעמים דווקא ההפך.
יש מצבים שבהם נכון לעצור את הניתוח ולחזור לעשייה -
להמשיך לשיר, להמשיך לנסות, להישאר בתוך החוויה.
לא למהר להבין כל דבר מיד, לאפשר לסימני השאלה להתקיים לזמן מה.
דווקא כך מתפתחת לעיתים מודעות עמוקה יותר.
מודעות היא גם תחושה
אנחנו נוטים לחשוב על מודעות כעל משהו ששומעים, אבל מודעות קולית קשורה גם למה שמרגישים.
המורה שומעת את הקול, התלמיד מרגיש אותו.
לכן חשוב לפתח גם שפה תחושתית.
ללמוד לזהות מאמץ, נוחות, זרימה, רמת מתח, רגעי שינוי.
אפשר להיעזר בתרגילים שמספקים פידבק ברור, בעבודה עם קשיות או מים, בהקלטות ובצפייה בווידאו.
כל אלה עוזרים לתלמיד לראות, לשמוע ולהרגיש דברים שלא תמיד היו מודעים להם קודם.
כשגוון חדש מרגיש זר
יש עוד מצב מעניין במיוחד אצל זמרים מנוסים.
לפעמים הטכניקה החדשה מובילה לגוון קולי חדש.
הגוון הזה עשוי להיות יעיל יותר, בריא יותר או מגוון יותר, אבל הוא לא תמיד מרגיש "כמוני",
ולכן עלולה להופיע התנגדות.
לא בגלל שהטכניקה אינה נכונה, אלא משום שהיא עדיין אינה מוכרת.
במקרים כאלה, אין צורך לכפות.
אפשר להציע את האפשרות ולהשאיר אותה זמינה.
לעיתים התלמיד יבחר להשתמש בה בהמשך.
ולפעמים היא תופיע באופן טבעי ברגע לא צפוי, ותהפוך לחלק מארגז הכלים שלו.
חופש אמיתי נראה אחרת
אם יש רעיון אחד שעובר לאורך כל הפרק, הוא זה:
לא כל עצמאות היא באמת עצמאות.
לפעמים מה שנראה מבחוץ כמו בחירה, הוא למעשה מגבלה שלא זוהתה.
לפעמים מה שנראה כמו ביטחון, נשען על הצלחות אקראיות.
ולפעמים דווקא תלמיד שנראה עצמאי מאוד זקוק להכוונה יסודית וסבלנית.
התפקיד שלנו כמורות וכמורים הוא לזהות את ההבדלים האלה.
לא להסתנוור מהרושם הראשוני, לא לדלג על שלבים.
ולעזור לכל תלמיד לבנות לא רק יכולת ביצוע, אלא גם הבנה, מודעות וחופש אמיתי בקול.
להאזנה לפרק בוידאו
מוזמנים להקשיב לפרקים קודמים באותם נושאים
לקריאת החלק הראשון באותו נושא:
בנוסף
למורים לפיתוח קול
אם אתם מורים לפיתוח קול ורוצים להעמיק בעבודה מעשית בנושאים כמו אלה,
פתחנו, רותי חלבני ואני - 'הקוראות בקול', רשימת המתנה להשתלמויות.
אפשר להצטרף כאן:
-------------------
חשוב לי לשמוע ולקרוא תגובות שלכם, לקבל שאלות ובקשות לגבי נושאים שתרצו שנעסוק בהם.
ולהירשם לרשימת התפוצה שלי (טופס בצד העמוד).
מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו, הקוראות בקול, שעוסקת בנושאי קול ושירה.
לפרטים ורכישה על הספר שלי : לעלות אוקטבה, ארגז הכלים המקצועי למורה לפיתוח קול.
תגובות