פוסטים מומליצים
פוסטים אחרונים
ארכיון

למה אנשים לא אוהבים את צליל קולם?

בשיעור האחרון תלמידה סיפרה לי שהיא ממש לא אוהבת את הקול שלה כשהיא מקשיבה להקלטות ושהיא לא יודעת מה לעשות בנידון.

כמה מכם מכירים את ההרגשה הזו, של ניכור מהקול שלכם ברגע שאתם שומעים את הקול שלכם מוקלט?

לעומת זאת, כשאנו שומעים אדם אחר בשיחה חיה ואז שוב בהקלטה (שנעשתה עם ציוד סביר) – קשה לנו להבין למה האדם הזה נבוך להקשיב לעצמו, לא אוהב ואפילו שונא את קולו.

הרי זה נשמע דומה או זהה, נכון?


לעתים נדמה שהסיבה שאדם מבטא דחיה מקולו, היא שהוא שמע ביקורת חריפה מאדם אחר, אולי מבעל מקצוע העוסק בנושא הקול, או מישהו קרוב אליו (הורה, חבר).

אבל לעתים קרובות הדחיה הקשה ביותר נובעת מהאדם עצמו...

לא קל להתמודד עם תחושת דחיה זו.


למרות שאנשים מבטאים יחס רגשי של אהבה/שנאה לקולם (לרוב שנאה), יש לכך גם הסבר פיזיולוגי, ונראה שכדאי שנדע מהו.

המידע הפיזי אולי יעזור לשנות את הגישה הרגשית השוללת שכה נפוצה בין משתמשי קול מקצועיים.






אז מה קורה באמת בתהליך ההקשבה לקול?

כדי להפיק קול – עלינו לגרום למיתרי הקול לרטוט, כדי להפיק קול שיישמע בחוץ.

בתוך הראש של כל דובר הרטיטות מקבלות צורה ואיכויות מסוימות המורגשות במפנים.

רטיטות אלה נובעות מעצמות וסחוסים הרוטטים בפנים ונותנים לנו תחושה נעימה של הקול מבפנים.

רטיטה זו נקראת "תהודה בהולכה", או conductive resonance.

רטיטות אלה בעצם אינן נשמעות לאלה שהמקשיבים לנו מבחוץ, למרות החוויה החזקה של אלה שמשמיעם את קולם. כאמור – הן חווייתיות בלבד ואותן מכיר המשתמש בקולו מבפנים.


מה שמגיע החוצה הן תגובות החללים באזור מסלול הקול, כלומר באזור הלוע, הפה, הגרון והאף.


[איור מתוך הספר: "לעלות אוקטבה - ארגז הכלים המקצועי למורה לפיתוח הקול", תמי קצין]


רטיטות אלה מגבירות את הקול וצובעות אותו בגוונים המיוחדים לכל קול.

את התהודה הזו, הנקראת "תהודה מתואמת", שומעים האחרים וכך מזהים את קולנו. זו התהודה שהאדם שומע את עצמו – אבל רק דרך הקלטה.


הפער הזה, בין החוויה הפנימית לחיצונית היא שגורמת לנו לא להכיר את קולנו מבפנים ולהרגיש ניכור כלפיו בהקשבה להקלטות.


מה ניתן לעשות?

1. נראה לי שהדבר החשוב מכל הוא לקבל את העובדה שיש פער בין שני סוגי ההקשבה לקול וההכרות איתו.

2. הדבר הבא הוא להתרגל להקשיב לעצמנו מוקלטים לעתים קרובות וללמוד לקבל את הקול בתור מה שהוא, כלומר - חלק מאיתנו.


הדבר אינו סותר את הרצון להתפתח ולשפר את הקול, אלא מכוון אותנו להתחיל מנקודת מוצא של קבלה, ומשם להמשיך ולהתפתח לרמה גבוהה יותר, אם נבחר בכך.


אני מקווה שההסבר והבנת הסיבות לתופעה זו יוכלו לעזור לתלמידתי ולכל מי שמתמודד עם ההרגשה של פסילה עצמית של הקול שלו.

הרי איך ניתן להתקדם ולהתבטא בחופשיות מבחינה קולית, אם התחושה הפנימית ממשיכה לשדר ביקורת בלתי פוסקת?



לקבלת ניוזלטר וטיפים בנושאי פיתוח קול ושירה

מלא/י את הטופס:

תודה על פנייתך!

תגיות