נעשה ונשמע או נשמע ונעשה?
האם תמיד חשוב להסביר כל תרגיל במילים? מתי כן, מתי לא?
בשיחה שלנו הפעם העלינו סוגיה של מורים לפיתוח קול אבל ככל שהעמקנו בה הבנו שהיא מכוונת גם לזמרים ולאנשים שמפתחים את קולם.
כולנו באים לשעורי פיתוח קול כדי לשיר, לבטא משהו, להתחבר למשהו. לפעמים הסברים על תרגילים ומה הם בדיוק עושים, יכולים להרגיש מיותרים ואפילו מבזבזים לנו את הזמן היקר של התירגול והשירה.
פעמים רבות מספיק להדגים ולהקשיב לביצוע של התלמיד את התרגיל כשהוא מחקה את דרך הביצוע של המורה. אם התלמיד הבין את כוונתנו והתגובה הקולית טובה - אין צורך להעמיס בהסברים.
במקום זאת – עדיף להיות עסוקים בעיקר בעבודה מעשית.
מה מטרת התרגיל
נקודת המוצא שלנו היא שחשוב שהמורה תדע מה מטרת התרגיל ומה היא רוצה להשיג בו עם כל תלמיד.
הרי אותו תרגיל יכול להיות מיושם בדרכים שונות, למטרות שונות, אפילו עם אותו התלמיד.
השאלות שעל המורה לשאול:
מה אני רוצה להשיג בתרגיל זה?
לאילו תוצאות אני מצפה?
האם הישגנו את התוצאות, ומה לעשות בהמשך?
אבל יש מקרים בהם כן חשוב להגדיר את אופן ביצוע התרגיל
למשל:
טכניקה קולית
תרגול על התנועה u : המטרה של המורה בתרגיל המסוים הזה היא לעזור לתלמידה לפתוח את צלילי הראש שלה בקלות יתרה. הדרך להגיע לכך היא ע"י עיצוב שפתיים עגולות ופה די סגור. כשהיא מבצעת את התרגיל עם פה לא סגור ועגול מספיק התוצאה היא ככל שהם עולים, הצליל נהיה יותר ויותר שטוח וצעקני. יש דרכים שונות לבצע כל תנועה, ועיצוב התנועה יכול להשתנות לפי המטרה, לפי הסגנון" בין הרגיסטרים ולמטרות רגשיות שונות. לכן חשוב שהמורה תדע מה היא רוצה להשיג ולהנחות בדרך מדויקת יותר את ביצוע התרגיל.
את תרגיל הסירנה/ גליסנדו ניתן לבצע באופנים שונים, וחשוב לדעת לאיזו מטרה הוא ניתן. נאמר שהמטרה כרגע היא לעבוד על מעברים חלקים בין הרגיסטרים. אמנם לרוב סירנה נלמדת בדרך ספונטנית יותר על ידי החיקוי, אבל במקרים בהם יש נטייה ללחוץ מדי בעלייה, ו/או לשחרר מדי בירידה, עלול להיווצר חוסר שליטה על מיתרי הקול ועל שרירי הגרון. התוצאה היא שהשבירה בין הרגיסטרים גדלה והתלמיד עלול להרגיש כאילו "נכשל" בביצוע התרגיל. לכן על המורה להנחות את התלמיד איך לבצע זאת נכון, תוך הנחיית נקודות טכניות מסוימות, ולעזור לו לעבור את המכשולים שהוזכרו.
נשאר עם תרגיל הסירנה/ גליסנדו: עם משאירים את מיפתח התנועה זהה בעליה - יווצר לחץ על הגרון והקול ילך ויהיה סגור ולחוץ. לכן צריך להוסיף הנחייה - לפתוח את הפה בעלייה, בכל תנועה. כמה לפתוח? לפי התנועה עצמה וכמובן לפי מבנה הפנים של התלמידים.
כולנו ניחנו במאפיינים קוליים משלנו, ובהחלט יכול לקרות שהתלמידה נשמעת על התנועה ah שונה ממורתה, למרות שהיא מבצעת את עיצוב הפנים באופן דומה למורה. למשל - המורה נשמעת עם גוון כהה יותר מאשר זה של התלמידה. לכן חשוב שהמורה תדע להנחות אותה לשינויים קלים עד שנגיע לגוון הרצוי, ולא תסתפק רק בחיקוי הגוון של המורה.
נישאר עם התנועה ah כדוגמה: אם נרצה שהמעבר למעלה יהיה חלק וללא מאמץ, עלינו לעשות משהו כדי לעזור לזה לקרות, אחרת תקרה ה"שבירה" במעבר. הפעולה נקראת vowel modification. במקרה זה - יש לפתוח מעט את הלסת בעליה, לעגל יותר את השפתיים (נעשית דומה יותר ל-oh) ולהחליש מעט את העוצמה הקולית במעבר עצמו. אבל יש מקרים בהם נרצה לשיר בעוצמה ובגוון צלילי חזה, מה שמכונה "בלטינג". כאן לא נרצה לפתוח בעליה את הפה כלפי מטה אלא דווקא לרוחב, ולהשאיר את התנועה שטוחה, כמו במילה cat (ae). איך התלמיד ידע איך לבצע זאת לבצע אם לא נוביל אותו ע"י מילות ההדרכה לכל תרגיל?
כל תרגיל טוב שמבוצע לא נכון עלול להזיק לקול. אפילו תרגילים משקמים כמו SOVT, כמו תרגול עם קש, "ברבורים", על V ועוד, עלולים להזיק אם מבוצעים בדרכים מוטעות כמו: כשמבוצעים עם העלאת הווליום בעליה, בלחיצת הגרון למטה בצלילים הנמוכים, בנשיפת יותר מדי אוויר. גם כאן יש תפקיד חשוב למילים המדויקות בהנחיה.
תלמידי ה"איך" וה"מה"
יש תלמידים ששואלים בשיעור מה מטרת התרגיל, למה עושים את זה כך ולא אחרת. רותי ואני היינו בדיוק כאלה...אני מניחה שזוהי חלק מהסיבה שנעשינו מורות לפיתוח הקול:) אלה אנשים שחשוב להם להבין את את ה"מה" ולא רק את ה"איך" ומומלץ לענות להם בדרך מדויקת וקצרה, כדי לאפשר להם להמשיך את הלמידה העצמאית, ויחד עם זאת לא להפוך שיעורי קול להרצאות. לעומתם, יש את אלה המעדיפים לא להיכנס להסברים, וכההסבר כבר מופיע - מופיע גם המבט המזוגג... אלה מעדיפים לעבוד על השירים ("איך") ולא "לחפור" לעומק כל עניין ("מה"). במקרים כאלה מומלץ להמעיט ככל האפשר בהסברים ולהתמקד יותר בהנחייה לפעולות בלבד.
בעבודה על שירים
כמובן שהדבר מיושם גם בעבודה על שירים. נאמר שנרצה בבית ראשון לשיר בקול עדין, אוורירי ורך, אבל בבית השני יש התפתחות בסיפור ונידרש לשיר בקול מלא וחזק יותר. לפעמים יש תגובה טבעית של התלמיד לרגש המובע, ואין צורך לשוחח על כך. אבל לעתים יש נטיה של התלמיד לחזור על אותו אופן הפקה קולית בלחן הזהה של כל הבתים. כאן כדאי לחקור באילו עוד אופנים ניתן לבצע את הבתים, וזה אומר - בטכניקה אחרת על אותם הצלילים. יותר מכך - פזמון החוזר בשיר כמה פעמים, עם לחן ומילים זהות - יכול (ואמור) להשתנות ע"י החלטות רגשיות, דרמטיות המיושמות באופן טכני על הקול. המורה יכולה להגדיר בכל פעם כזו את אופן הפקת הקול, השימוש בדינמיקה, רגיסטרים ובהגייה, כדי להגיע לגיוונים הרגשיים השונים. הדבר דורש בניה של מיתאר השיר, כמו מפת דרכים, ולהגיע להחלטות איך לבצע כל בית, כל פזמון.
האם המאמר והשיחה עוררו דרך התבוננות קצת אחרת על השיעורים?
נשמח לדעת על כך.
--------
댓글