פוסטים מומליצים
פוסטים אחרונים
ארכיון

כולם רוצים להצליח – ומיד!


בכל תחילת שנה, כשאני מתחילה ללמד תלמידים חדשים בבי"ס למוזיקה "רימון", אם זה בשיעורי פיתוח קול או בשיעורי מחזמר, יש תלמידים המבקשים לשיר שיר ש"יאתגר אותם" – גם קולית וגם מבחינת הדמות עליה יעבדו.


זמרת עם קול קטן (בשלב הנוכחי) –

רוצה שנעבוד בסמסטר הזה על שיר

של זמרת פופ עם קול ענק, במטרה להגיע לשם

תוך סמסטר, מקסימום שנה...


בריטון מתחיל עם קול לא יציב ודי חלש -

רוצה להרחיב את המנעד שלו, לדייק יותר, להיות נועז יותר, ובוחר שיר של זמר רוק עם מנעד עצום וכריזמה ענקית על הבמה.


ובשיעור מחזמר,

תלמיד עם אישיות ביישנית וסגורה

(שוב, בשלב זה),

רוצה לשיר שיר של מנצח, מאהב כריזמטי, מנהיג בטוח בעצמו.

או זמרת עם קול עבה יחסית שרוצה לבצע שיר של נערה עדינה, וכו'.

כולם רוצים להצליח – ומיד!

בלי לעבור את הדרך שעליהם לעבור קודם כדי להגיע לאן שהם אמורים להגיע.

יצירת מודל אידאלי

יצירת מודל אידאלי מול העיניים הוא מרכיב חשוב מאד בהתפתחות של כולנו, לאורך כל החיים. הרי בלי התמונה האידאלית הזו מול עינינו חסרה לנו המוטיבציה החזקה כדי לגדול ולהתפתח. אנו זקוקים למודלים האלה, או שהצמיחה תתעכב או תהיה איטית יותר.

אז היכן הבעיה...?

מה קורה בתהליך הלמידה?

בתהליך הלמידה אנו מאמצים הרגלים חדשים מועילים ולומדים להיפטר מהרגלים ישנים שמזיקים לנו. זה תהליך קשה, כיון שהרגל הוא דבר שאדם עושה שוב ושוב לאורך שנים ללא מודעות ותשומת לב. כדי לשנות הרגל עתיק על האדם להתחיל לשים לב למה שהיה לו כטבע, כחלק ממנו.

יש כאן דרישה למשמעת גדולה, לריכוז ולהפעלת המון כוח רצון כדי לגרום לשינוי.

אני עצמי חוויתי זאת כשהיו לי בעיות בהפקת הקול בדיבור, ונדרשתי לשנות לגמרי את אופן הדיבור שלי. זה היה קשה בצורה בלתי רגילה! הריכוז שזה דרש ממני היה עצום, ונזקקתי לתמיכה ותזכורות לעתים קרובות מאנשים קרובים לי כדי לשים לב להרגלים המוטעים שהייתי צריכה לשנות.

אם כך - המסקנה היא שכדי לשנות הרגלים עלינו לעבוד בהדרגה ובהתמדה ולהתקדם לפי היכולת של כל אחד מאיתנו באופן אישי.

למרות כל מה שאני יודעת ומבינה, היתה לי "נפילה" לא נעימה...

לפני כמה שנים הגיע אלי תלמיד חדש שהיה צריך להתכונן לאודישן למחזמר. לא היכרנו קודם, והדבר נאמר לי רק בפגישה הזו אליה הגיע. במקום לעבור איתו הליך היכרות נורמלי, בו אני מאבחנת את קולו, שמה לב לדברים שהוא זקוק להם וכן לצדדים החזקים בשירתו, מכירה את אישיותו ומבינה איך לגשת אליו – קפצתי ישר למים והתחלתי לעבוד איתו על השירים לאודישן.

תוך כמה דקות מצאתי את עצמי בסחרור בו

אני מעירה על דברים שאינו יודע לבצע (כי עדיין לא למד את זה),

הוא במבוכה שלו (בגלל חוסר ההבנה שלו את ההערות שלי),

יש ירידה בביטחון העצמי שלו (כי לא הבין מה לא בסדר במה שהוא עושה),

ועידוד מצידי על דברים שלא היו ראויים לעידוד (זיוף רגשי מצידי רק כדי לא לשבור אותו).

האם צריך להוסיף שלא ראיתי אותו יותר...? ובצדק!

עשיתי את כל הטעויות האפשריות, שאני מלמדת את תלמידיי ההוראה אצלי לא לעשות!

כן, מאד רציתי לעזור לו, ולו היה דחוף לקבל עזרה מיידית. אבל שנינו טעינו בכך.

הוא הגיע מאוחר מדי והיה צריך להתחיל ללמוד מוקדם יותר או לוותר על השיעור הזה ולגשת לאודישן כמו שהוא.

ואני, המורה? הייתי צריכה לשמור על האמת שלי, שיודעת בוודאות שלא משנים הרגלים אצל זמר בשיעור אחד, גם לא בחמישה. הייתי צריכה לוותר על השיעור הזה לגמרי, ולו גם להסתכן באובדן תלמיד (ובאמת איבדתי אותו...).

אין דבר כזה "לימודי בזק"!