האם מתח יכול גם להועיל בפעולת השירה?
אחד הנושאים הקשים להתמודדות בחיינו הוא המתח הרב בו אנו חיים.
זמרים מתמודדים עם מתח נוסף הקשור למקצוע השירה, והוא נוגע בהשפעה של המתח היומיומי על הגוף ומשם על הפקת הקול, מתח מהפחד להיות על במה, מהופעות ואודישנים, מתח בגלל הפחד לשכוח מילות השירים, מהחשש שהקהל לא יאהב אותם, שהאוויר לא יספיק להם בשיר, שהקול לא יגיע לגבהים שהוא אמור, וכו'...
התוצאות הפיזיות יכולות להיות מזיקות מרמה בינונית ועד לקשה לזמר, כמו: האצה בדפיקות הלב, הזעה מוגברת, יובש בפה (הגוף לא מייצר רוק), עודף רוק, חוסר נשימה, רעידות בברכיים, שכחה של חלקים מהשיר...
אנחנו מפרשים זאת כחרדה, והיא בהחלט יכולה לשתק זמר ולהפוך את פעילות השירה למעיקה עד כדי כך, שהיא מנתקת אותו מהקשר לעצמו ומשאירה אותו במצב הישרדותי בלבד. יש לא מעט זמרים מוכשרים מאד שהחליטו לנטוש את המקצוע רק בגלל הסיבות האלה.
זמן רב בשיעורי פיתוח הקול נהוג להקדיש לנושא ההתמודדות עם מתחים, ויש סדנאות רבות לנושא, לכל תחום מקצועי, משפחתי, אישי וכללי. המתח נוכח בחיינו במלוא עוצמתו.
היחס אליו בכל טיפולים למיניהם היא כדבר שצריך להתגבר עליו ולנצח אותו כדי להיות פנויים להגיע לגדולה שלנו.
או שכך נהוג לחשוב...
בהרצאה ב-TED שראיתי היום נפתחה בפני גישה אחרת לגמרי, גישה אופטימית ומעודדת מאד, שמסתכלת על המתח כדבר חיובי שעוזר לאדם להתקדם ולהתפתח. (https://www.youtube.com/watch?v=ujh6XikDrIE)
הדוברת, פסיכולוגית קלינית בשם קלי מק'גוניקל, נהגה לומר למטפליה שעליהם להימנע ככל אפשר מלחץ, וחשבה שבכך היא תורמת לבריאותם, כמו שרובינו חושבים כיום.
התברר לה ממחקר מדעי שנעשה על אנשים הסובלים מלחץ דם גבוה, שהמצב הבריאותי שלהם התדרדר ככל שחשבו יותר על הסכנות בלחץ (סטרס) ...אכן – המחשבה היא שהרעה את מצבם!
ואילו אלה שחוו רמה גבוהה של לחץ אבל לא התייחסו ללחץ כמזיק להם –התגלו כבעלי הסיכון הנמוך ביותר למות כתוצאה מהלחץ!
מסתבר שכשאדם משנה את יחסו ללחץ – הוא יכול לשנות את תגובת גופו למתח.
במקום זאת, מצאו שהאוקסיטוצין, שהוא אחד מהורמוני הלחץ, גורם לאנשים להתחבר לאחרים ולדאוג לשלומם, כמו גם לפנות לאחרים כדי להיעזר בהם. הוא מכונה "הורמון החיבוקים" כי הוא משתחרר כשאנשים מתחבקים. הוא פועל לא רק על המוח אלא גם על הגוף, והוא מגן על מערכת כלי הדם מהשפעות הלחץ, כך שהלב נשאר רפוי ומחלים מהר יותר מנזקי הלחץ.
חישבו מה הייתם יכולים לעשות כזמרים אם בכל פעם שאתם עומדים בפני הופעה חשובה, כשהגוף מתחיל להגיב בהזעה מוגברת, בחילות, רעד ועוד תופעות מאד לא נעימות, הייתם חושבים על כך שהגוף שלכם מכין אתכם לקראת ההתמודדות, האתגר שבלהופיע מול אנשים?
במקום לפרש את דפיקות הלב כתגובה לחרדה, תוכלו לראות זאת כהכנה לפעולה אקטיבית רצויה (אתם הרי אוהבים לשיר!);
כשהנשימה מואצת – המשמעות היא שיותר חמצן זורם למוח ומעורר את תגובות הגוף לפעולה נמרצת ומלאת חיים;
כשהרגליים רועדות – אפשר לנוע על הבמה במרץ במקום לעמוד נטועים במקום;
כשיש הזעה מוגברת – אפשר לחוות זאת כהתרגשות טובה כמו בפעילות ספורטיבית אהובה, או ריקוד.
והטוב מכל הוא – שהשפעת האוקסיטוצין על האדם עוזרת לפתוח את ליבו, להביע בקלות את רגשותיו ולגרום לו לתקשר טוב יותר עם הקהל ועם שותפיו להופעה, זמרים ו/או נגנים אחרים.
העובדה שזמר יתחיל להתייחס למתח שלפני ובזמן הופעה כאל תופעה חיובית ורצויה, תרפה את כיווץ הלב והוא יגיע לחוות זאת כמצב של שמחה והתלהבות.
אני מצטטת משפט חשוב שהיא אמרה בהרצאה שלה:
"כך הגוף שלי עוזר לי להיערך לקראת האתגר הזה". ואכן גוף מאמין לזה!
המסקנה העיקרית היא – הדרך בה מתייחסים למתח – משנה את אופי התגובה הפיזית.
אני מוצאת שיש כאן תקוה ועזרה גדולה לנושא הזה, וכדאי מאד שזמרים יתחילו ליישם זאת על עצמם במודע, לפני כל אירוע מלחיץ ומעורר חרדה. למרות שאין לי דרך לבדוק זאת בצורה מדעית, אני מניחה שהמחקר עליו מק'גוניקל מתבססת בהרצאתה הוא מספיק כדי שנאמין שאכן אלה התוצאות שנגיע אליהן אם נאמץ את הגישה ודרך המחשבה הזו.
אשמח לשמוע תגובות ומחשבות על מה שהצגתי כאן.
אם מצאתם שיש במאמר ערך גם לזמרים ואנשים אחרים - אנא שתפו.
זו כמובן רק אחת מהתמודדויות של מורה בשיעורים שלו.
אם בא לך לדעת יותר,
להיות מורה מעולה עם המון ביטחון בדרך העבודה שלך,
לטפל בכל תלמיד על פי הצרכים שלו,
לאבחן בעיות במדויק ולדעת אילו פתרונות מתאימים לכל בעיה -
