תוצאות החיפוש

אחד הנושאים הקשים להתמודדות בחיינו הוא המתח הרב בו אנו חיים. זמרים מתמודדים עם מתח נוסף הקשור למקצוע השירה, והוא נוגע בהשפעה של המתח היומיומי על הגוף ומשם על הפקת הקול, מתח מהפחד להיות על במה, מהופעות ואודישנים, מתח בגלל הפחד לשכוח מילות השירים, מהחשש שהקהל לא יאהב אותם, שהאוויר לא יספיק להם בשיר, שהקול לא יגיע לגבהים שהוא אמור, וכו'... התוצאות הפיזיות יכולות להיות מזיקות מרמה בינונית ועד לקשה לזמר, כמו: האצה בדפיקות הלב, הזעה מוגברת, יובש בפה (הגוף לא מייצר רוק), עודף רוק, חוסר נשימה, רעידות בברכיים, שכחה של חלקים מהשיר... אנחנו מפרשים זאת כחרדה, והיא בהחלט יכולה לשתק זמר ולהפוך את פעילות השירה למעיקה עד כדי כך, שהיא מנתקת אותו מהקשר לעצמו ומשאירה אותו במצב הישרדותי בלבד. יש לא מעט זמרים מוכשרים מאד שהחליטו לנטוש את המקצוע רק בגלל הסיבות האלה. זמן רב בשיעורי פיתוח הקול נהוג להקדיש לנושא ההתמודדות עם מתחים, ויש סדנאות רבות לנושא, לכל תחום מקצועי, משפחתי, אישי וכללי. המתח נוכח בחיינו במלוא עוצמתו. היחס אליו בכל טיפולים למיניהם היא כדבר שצריך להתגבר עליו ולנצח אותו כדי להיות פנויים להגיע לגדולה שלנו. או שכך נהוג לחשוב... בהרצאה ב-TED שראיתי היום נפתחה בפני גישה אחרת לגמרי, גישה אופטימית ומעודדת מאד, שמסתכלת על המתח כדבר חיובי שעוזר לאדם להתקדם ולהתפתח. (https://www.youtube.com/watch?v=ujh6XikDrIE) הדוברת, פסיכולוגית קלינית בשם קלי מק'גוניקל, נהגה לומר למטפליה שעליהם להימנע ככל אפשר מלחץ, וחשבה שבכך היא תורמת לבריאותם, כמו שרובינו חושבים כיום. התברר לה ממחקר מדעי שנעשה על אנשים הסובלים מלחץ דם גבוה, שהמצב הבריאותי שלהם התדרדר ככל שחשבו יותר על הסכנות בלחץ (סטרס) ...אכן – המחשבה היא שהרעה את מצבם! ואילו אלה שחוו רמה גבוהה של לחץ אבל לא התייחסו ללחץ כמזיק להם –התגלו כבעלי הסיכון הנמוך ביותר למות כתוצאה מהלחץ! מסתבר שכשאדם משנה את יחסו ללחץ – הוא יכול לשנות את תגובת גופו למתח. במקום זאת, מצאו שהאוקסיטוצין, שהוא אחד מהורמוני הלחץ, גורם לאנשים להתחבר לאחרים ולדאוג לשלומם, כמו גם לפנות לאחרים כדי להיעזר בהם. הוא מכונה "הורמון החיבוקים" כי הוא משתחרר כשאנשים מתחבקים. הוא פועל לא רק על המוח אלא גם על הגוף, והוא מגן על מערכת כלי הדם מהשפעות הלחץ, כך שהלב נשאר רפוי ומחלים מהר יותר מנזקי הלחץ. חישבו מה הייתם יכולים לעשות כזמרים אם בכל פעם שאתם עומדים בפני הופעה חשובה, כשהגוף מתחיל להגיב בהזעה מוגברת, בחילות, רעד ועוד תופעות מאד לא נעימות, הייתם חושבים על כך שהגוף שלכם מכין אתכם לקראת ההתמודדות, האתגר שבלהופיע מול אנשים? במקום לפרש את דפיקות הלב כתגובה לחרדה, תוכלו לראות זאת כהכנה לפעולה אקטיבית רצויה (אתם הרי אוהבים לשיר!); כשהנשימה מואצת – המשמעות היא שיותר חמצן זורם למוח ומעורר את תגובות הגוף לפעולה נמרצת ומלאת חיים; כשהרגליים רועדות – אפשר לנוע על הבמה במרץ במקום לעמוד נטועים במקום; כשיש הזעה מוגברת – אפשר לחוות זאת כהתרגשות טובה כמו בפעילות ספורטיבית אהובה, או ריקוד. והטוב מכל הוא – שהשפעת האוקסיטוצין על האדם עוזרת לפתוח את ליבו, להביע בקלות את רגשותיו ולגרום לו לתקשר טוב יותר עם הקהל ועם שותפיו להופעה, זמרים ו/או נגנים אחרים. העובדה שזמר יתחיל להתייחס למתח שלפני ובזמן הופעה כאל תופעה חיובית ורצויה, תרפה את כיווץ הלב והוא יגיע לחוות זאת כמצב של שמחה והתלהבות. אני מצטטת משפט חשוב שהיא אמרה בהרצאה שלה: "כך הגוף שלי עוזר לי להיערך לקראת האתגר הזה". ואכן גוף מאמין לזה! המסקנה העיקרית היא – הדרך בה מתייחסים למתח – משנה את אופי התגובה הפיזית. אני מוצאת שיש כאן תקוה ועזרה גדולה לנושא הזה, וכדאי מאד שזמרים יתחילו ליישם זאת על עצמם במודע, לפני כל אירוע מלחיץ ומעורר חרדה. למרות שאין לי דרך לבדוק זאת בצורה מדעית, אני מניחה שהמחקר עליו מק'גוניקל מתבססת בהרצאתה הוא מספיק כדי שנאמין שאכן אלה התוצאות שנגיע אליהן אם נאמץ את הגישה ודרך המחשבה הזו. אשמח לשמוע תגובות ומחשבות על מה שהצגתי כאן. אם מצאתם שיש במאמר ערך גם לזמרים ואנשים אחרים - אנא שתפו. זו כמובן רק אחת מהתמודדויות של מורה בשיעורים שלו. אם בא לך לדעת יותר, להיות מורה מעולה עם המון ביטחון בדרך העבודה שלך, לטפל בכל תלמיד על פי הצרכים שלו, לאבחן בעיות במדויק ולדעת אילו פתרונות מתאימים לכל בעיה - שמחה ליידע אותך שבנובמבר 2016 (ממש בקרוב!) אני פותחת עוד מחזור של הקורס להוראת פיתוח הקול "ארגז הכלים של המורה לפיתוח הקול". אני מזמינה אותך להיכנס לקישור על הקורס כאן

ככל שמתקדמים בשירה, כך יש רצון למצוא את הדבר האחד, המיוחד והחשוב ביותר שיכול לפתור את כל הבעיות הטכניות בקול. אנחנו מחפשים את "המפתח להצלחה" בשירה! יש כאלה שמצביעים על הנשימה כדבר המרכזי והחשוב ביותר, וטוענים שאם נקדיש את מירב הזמן לפיתוח הרגלי נשימה נכונים – הרי שנגיע למירב יכולתנו כזמרים. אחרים רואים בתנועה הנכונה הפתרון האחד והיחיד שיכול להושיע כל זמר במצוקה. יש הרואים ברגע התחלת הצליל במשפט הרגע הקריטי ביותר שממנו ינבע כל מה שיקרה בהמשך המשפט. אחרים רואים בזמן המתמשך של הצליל (התחזוקה של צליל לאורך המשפט) את הדבר החשוב ביותר לאיכות הצליל. יש הטוענים שאם נדע לבטא את המילים עם הגייה מדויקת, לסת ולשון משוחררות, הרי שכל הבעיות הקוליות שנוגעות לתהודה ומנעד ייעלמו כלא היו. רבים טוענים שרוגע ואיזון נפשי הם תנאי הכרחי לשירה רגועה, וממנה נובעים כל ההפתרונות לבעיות קוליות הנובעות ממתח. וכן הלאה. אבל האם זו יכולה להיות אמת? פעולת השירה אינה פעולה ליניארית (כזו שכל דבר בה בנוי על דבר קודם) אלא מורכבת מהרבה פעולות שונות שמתקיימות גם כעצמאיות וגם בחפיפה עם פעולות אחרות. למשל: זמר שפיתח שליטה מרשימה בנשימה שלו, שואף בצורה הרגועה, יש לו מספיק אוויר לכל משפט ששר והוא משתמש היטב בשרירי התמיכה שלו – האם לא יכול לקרות מצב בו הוא ישיר צלילים לחוצים בגלל שהפעיל לחץ מיותר על הלרינקס? כמו-כן, הוא עדיין יכול (למשל) להוריד אותו יותר מדי ולגרום לטון מעומעם ולגרום לעצמו לכאב בגרון. או זמר שמתחיל את המשפט המוזיקלי היטב, ללא לחיצה מוגזמת לסגירת המיתרים (ללא glottal attack), האם בהמשך המשפט הוא לא יכול להבריח יותר מדי אוויר בנשיפה מהירה מדי, לגרום לצליל להיות אוורירי מדי למרות שהתחיל אותו עם מיתרים סגורים כראוי? ובאשר לאלה שלמדו להירגע בעזרת טכניקות שונות כמו מדיטציה, מיינדפולנס (קשיבות), יוגה וכו' - האם לא קורה שזמר כזה עדיין מתקשה לסגור את מיתרי הקול שלו, יש לו שבירות בין הרגיסטרים כי לא למד לפתור זאת באופן מקומי, יהיו לו אולי בעיות הגייה? ברור שכן. לצערי, ובאמת לצערי, אני נאלצת להודות שאין דבר כזה "תנאי אחד להצלחה בשירה". כמה נחמד וקל היה לומר ש"אם תעשה כך וכך - הצלחתך כזמר מובטחת!"... שירה היא שילוב של הרבה פעולות פיזיות יחד עם גישה שכלית נכונה וגישה רגשית חיובית ותומכת. כל אלה חייבים להתקיים כדי שהשירה שלנו תוכל להגיע למעלות הגבוהות ביותר שלה. התהליך איננו קל, והדבר דורש גם מהמורה לקול וגם מהתלמיד לשירה להסכים להתאמן ולהשתכלל מבחינת הידע שלהם בכל התחומים שהזמר זקוק להם. אזכיר כאן כמה מהם: יציבה ותנועה נכונה נשימה מתאימה לדרישות הרפרטואר. גם תמיכה מתאימה לסעיף זה. שליטה במיתרי הקול, סגירת מיתרים טובה. מנעד גדול. יכולת שליטה ברגיסטרים השונים, מעבר חלק ביניהם. איכויות קוליות שונות המתאימות לסגנונות מוזיקליים שונים. עוצמה טובה ושימוש מגוון בדינמיקה לפי דרישות הרגשיות והמוזיקליות בשירים יכולת להשתמש בגוונים שונים של הקול ע"פ דרישות השיר יכולת מוזיקלית טובה, שירה נקיה מזיופים, תחושת קצב טובה ויכולת לתקשר היטב עם הנגנים. הגייה טובה ויכולת לתקשר את הטקסט ולהיות מובנים יכולת הגשת שיר מבחינה טקסטואלית ורגשית. יכולת עמידה על הבמה יכולת לשווק את עצמו אם שכחתי משהו – הרגישו חופשי לעדכן אותיJ קשה מאד להשיג את כל המטרות האלה במחזור חיים אחד, אלא אם לזמר יש את כל התכונות הנדרשות מלידה ובאופן טבעי. מה שעל רובנו לעשות, שוב – מורים ותלמידי שירה כאחד, הוא לשאוף להתקרב לכך ככל יכולתינו, וזה ע"י אימון מודע ומכוון באופן קבוע. זו כמובן רק אחת מהתמודדויות של מורה בשיעורים שלו. אם בא לך לדעת יותר, להיות מורה מעולה עם המון ביטחון בדרך העבודה שלך, לטפל בכל תלמיד על פי הצרכים שלו, לאבחן בעיות במדויק ולדעת אילו פתרונות מתאימים לכל בעיה - שמחה ליידע אותך שבנובמבר 2017 אני פותחת עוד מחזור של הקורס להוראת פיתוח הקול במסגרת לימודי החוץ של בי"ס "רימון" קורס הכשרה להוראת פיתוח הקול אני מזמינה אותך להיכנס לקישור על הקורס כאן

סיפור קטן מהימים האחרונים: לפני כמה ימים נכנסתי לחנות ספרים קטנה בירושלים. החנות נמצאת בתוך שכונה נעימה, בין בתים מצופי אבן ועצים רבים, בלי חנויות מסביב. כך, עומדת לה בפני עצמה בתוך שכונת מגורים מקסימה. נכנסתי, הסתובבתי בין המדפים, הצצתי, פתחתי ספרים שונים, דפדפתי, נזכרתי בשמות ספרים שאני מחפשת, ולבסוף נאלצתי להיפרד ולצאת משם...המשכתי להסתובב בירושלים, כשאני ממשיכה לחשוב על השהות שלי בחנות. עלתה בי המחשבה: זה העיצוב שאני רוצה לחדר העבודה שלי! המחשבה הבאה היתה: מה זה "זה"? מה עשה את החנות כה נעימה וממלאת לב? צבע הקירות? המדפים? התוכן? לא הצלחתי לנגוע בנקודה שגרמה לי לעונג הזה ולרצון להישאר ולשהות שם. הצטערתי שאינני מבינה כמעט כלום בעיצוב חדרים, כדי לדעת להבחין מהם הגורמים להנאה הגדולה שלי מעיצוב החנות. לכן אני לא יכולה לקחת משם השראה ומידע מדויק יותר לעיצוב החדר שלי. בינתיים נשארתי עם הצער על חוסר יכולתי בנושא. ואז נזכרתי במה שקורה לנו בשירה...כן, הכל אצלי מתנקז ל- מה אני יכולה ללמוד מזה לגבי שירה... כשאני מבצעת שיר בסאונד שאני מאד אוהבת, או בהגשה שמרגישה לי מדויקת ונכונה, הסיכוי שאצליח לחזור על כך בעתיד באותה הדרך די קלושה, אלא אם אני יכולה להתבונן מתוך מודעות לדרך בה ביצעתי את זה, לדעת מהם הגורמים שיצרו את הסאונד וההרגשה שנולדו מתוך הדרך הזו. רק כך אפשר באמת לחזור על דבר רצוי לי שוב ושוב. במילים אחרות, זו בניית מתודה/טכניקה מתוך חוויה ממשית. הדבר נכון גם בהקשבה לזמר אחר ששירתו מהנה אותי מאד, ושממנו אני רוצה לשאוב השראה. הנאה לבד היא חוויה פסיבית יחסית, כיון שמישהו אחר מייצר את המצב שגורם לי הנאה, ואני רק "יושבת" לי בנחת וסופגת את החוויה. זה נפלא ותורם לחוויות החיוביות בחיי. אבל אם המטרה היא גם לקחת משם משהו לפעילות השירה שלי, ההנאה לבדה אינה מספיקה. איך אוכל ללמוד לבצע זאת עם אותן איכויות ששמעתי וראיתי אצל האחר או אצל עצמי? עלי לציין שאינני מכוונת לחיקוי של המבצע האחר, אלא ללמידה של אלמנטים שעושים את היצירה (השיר, הסאונד, החדר המעוצב וכו') למה שהיא, והם מיושמים אז באופן ייחודי ומקורי לחלוטין ע"י מי שמייצג אלמנטים אלו שאותם למד. התשובה כאן נכונה לשירה, כמו לכל תחום אחר בחיים. כדי להיות מסוגלת להפיק משהו שניתן לחזרה, לפיתוח ולשכלול, עלי להיות מודעת לדרך בה מבצעים את אותה הפעולה. עלי להבין מה מרכיב את הדרך זו, דרך הידיעה השכלית והפיזית, ודרך חוויה הרגשית, ולהיות מסוגלת לחזור עליה כדי להגיע לאותה ההרגשה, אותו הסאונד, אותה דרך לגילום הדמות שתהי המיושמת בכל פעם באופן שנכון לסיטואציה הספציפית. אני כבר שומעת את ההתנגדות הפנימית שעולה מחלק מכם: האם החזרתיות הזו לא משבשת את היצירה, את ההשראה, את התגובה המיידית? האם לא נהפוך למבצעים-רובוטים כך? כשהייתי צעירה יותר, כך בדיוק שאלתי וכך חשבתי. אבל מניסיוני רב-השנים כזמרת מבצעת וכמורה, אני יכולה להעיד באומץ ובקול רם: להיפך! כשאני משוחררת מהצורך ליצור את השיר בכל פעם מחדש, למצוא מחדש את הטכניקה שתביא אותי ליצור את אותו הסאונד שכה עמלתי עליו לפני כמה ימים – אני חופשיה להיות נוכחת ברגע, לתת לעצמי להינשא על כנפי היצירה וההשראה ולחבר את האמנות יחד עם הטכניקה בצורה מושלמת! במילים אחרות: המתודה/הטכניקה תהיה כללית, והיישום יהיה ייחודי. חישבו על כך: אנו לומדים סגנונות הפקה קולית שונים, פותרים בעיות של מנעד, רגיסטרים, פותרים קשיים עם התאמת הנשימה לאורך המשפט, מוצאים את הווליום המתאים לכל חלק, אנחנו עמלים על פתרונות טכניים בשיר, מוצאים את הגוונים שמתאימים למשפט או למילה כל משפט, מחליטים על התפתחות השיר מבחינת האנרגיה וההתפתחות הרגשית בו, וכל זה – במהלך השיעורים עם המורה ותוך האימון האישי שלנו עם עצמנו. הרבה עבודה מושקעת בכך. את כל אלה עלינו להביא לידי ביטוי בזמן ביצוע השיר, בכל זמן ובכל מצב. תארו לעצמכם מצב הפוך, בו בכל פעם תהיה חוויה אחרת לגמרי – פעם תשירו את הבית השני בהפקת קול של בלטינג, בפעם הבאה בצלילי ראש, פעם אחת תשירו את הפזמון חלש, בפעם הבאה – חזק, וכו'. אז מגיעה ההופעה או ההקלטה – ואתם נמצאים במבוכה וחוסר ביטחון משווע! "האם אדע איך לבצע היום? האם תגיע אלי ההשראה"? ואם לא – מה שנותר הוא "לזייף את השראה", כלומר לעשות החלטות שרירותיות כדי להישמע טוב ולהתפלל שכוח עליון ירד עלי תוך כדי המהלך ויעזור לי. ואם הוא לא יגיע ולא יעזור בדיוק אז, לפי ההזמנה...? לכן עבודה מתוך מודעות וידיעת הגורמים שעושים את הדבר למה שהוא – גם אם שאלתי זאת את עצמי בדיעבד, אפילו דקות ספורות אחרי החוויה שחוויתי - היא תנאי להצלחה מתמשכת וליכולת ליישם בכל זמן ומצב. ואם היה לי הידע והמודעות למה שעשה את החנות המקסימה הזו למה שהיא – הייתי יכולה לעצב את חדר העבודה שלי בדיוק כפי שאני רוצה. אולי באמת הגיע הזמן שאלמד את הנושא... אם הוראת פיתוח קול היא הייעוד שלך - אני מזמינה אותך להיכנס לקישור כאן ולקרוא פרטים על הקורס הקרוב, שיפתח בתחילת נובמבר 2017 במסגרת לימודי החוץ בבי"ס "רימון"

תלמיד שלי הוא זמר שמופיע די הרבה, בעל קול חזק וצלול, ומקבל הרבה מחמאות על הקול שלו ועל דרך ההגשה שלו בהופעות. אבל כשהוא מגיע לשיעורים, הוא מתלונן על עייפות קולית תמידית, הוא צריך הפסקות של כמה ימים בין הופעה להופעה, ותמיד נמצא בחשש שלא ישלוט בקולו בזמן ההופעות. התלמיד הזה שייך לקבוצה שלמה של "טיפוסים" הנוטים לחוות את היום יום ברמת מתח די גבוהה, מדברים מהר, מקדישים יותר מדי אנרגיה לכל פעולה ומעשה, פועלים במהירות גבוהה לפעולות השונות, ומשקיעים כוח פיזי רב מהדרוש כדי לבצע אפילו פעולות פשוטות. כמובן שקשה לחיות כך, יש בזבוז גדול של אנרגיה, עייפות גדולה, פיזית ונפשית, ופגיעה ביעילות של הפעילות. מבחינה קולית – יש כאן שחיקה של הגרון וסכנה לבעיות במיתרי הקול ואובדן הקול. זמרים כאלה נוטים ((לא כל התופעות קורות לכולם כמובן) לשאוף יותר מדי או פחות מדי אוויר, להחזיק משפטים קוליים ארוכים מדי ולא לאפשר למספיק אוויר להישאף, לתמוך חזק מדי (רבים מדווחים על לחץ וסגירה בגרון כשהם תומכים ומאשימים בכך את התמיכה עצמה), לכווץ כתפיים, לסת, לשון, לנעול ברכיים וכו', "לדחוס" את האוויר היוצא בלחץ גדול מדי, לעוות את הפנים יותר מדי בזמן השירה כדי "לרגש" (במקום להיות נוכח מבחינה רגשית), לעסוק במיליון מחשבות חיצוניות (האם בקהל יאהבו אותי ? אוי, פספסתי את הנשימה כאן!, השמלה לא יושבת עלי טוב...וכו') שמסיטות את תשומת הלב מהגשת השיר עצמו, ללחוץ קולית במקומות בהם חשוב להרפות - כמו במעברים בין רגיסטרים. אבל יש בעיה גדולה יותר בסיפור הזה. חלק מהזמרים שמתאפיינים ברמת אנרגיה כה גבוהה כלל אינם מודעים למתח הזה והם אינם מזהים זאת בעצמם. ההגזמה הופכת להיות הנורמה! אין מנגנון פנימי אצלם שיכול לעזור להם לתקן משהו בדרך שירה שלהם, והם אכן עובדים קשה מדי כל הזמן! קשה מאד למצוא איזון בין עודף אנרגיה ואנרגיה מאוזנת. אפשר לומר שזו משימת חיים לאדם בעל אנרגיה גבוהה מדי. אנשים רבים עם רמת מתח גבוהה מאד מדווחים על התופעה בה כשיש ירידה מתחת לסף המתח שהם רגילים לחיות בו –הם נעשים מסמורטטים... תלמידה כזו אמרה לי פעם, לאחר שתרגלנו רגיעה דרך תרגילים שונים, שהיא מרגישה חולשה, ותלמיד אחר אמר לי שהוא מרגיש משהו המזכיר מחלה. מה שנחווה אצל הקהל או המורה שלו כמתח ושימוש רב מדי בכוח כדי לשיר - יכול להחוות על ידו כשירה נינוחה ונעימה. קרה לי פעמים רבות שהערתי לזמרים כאלה על כתפיים מכווצות, שאיפה רדודה מדי, תמיכה חזקה מדי - וכששאלתי אותם אם הם חווים ומבינים על מה אני מדברת, לרוב יש הבעת פליאה על פניהם - "באמת? לא, אני לא חושב שזה נכון...אני מרגיש לגמרי נינוח..." וכאן הקושי: איך לעודד אדם להשתנות ולהשתפר אם איננו מרגיש שיש לו בעיה? וגם אם יש לו בעיה קולית (כתוצאה מהמתח הזה) - איך להעביר למודעות שלו שהוא בעצם גורם לכך ע"י השימוש הרב מדי בכוח? איך נאפשר לו להפחית בכוח הזה מבלי שירגיש שהוא מאבד משהו מהחיות שלו? הפתרונות לכך אינם פשוטים ולכן הם צריכים להיות מגוונים, ואין דרך אחת שתפתור הכל. אזכיר כמה דברים שאפשר לעשות בשיעורים: 1. קודם כל חשוב ליידע את הזמר שיש בעיה כזו, גם אם אינו מודע לה. ז"א - לעורר את המודעות שלו לכך שיש בעיה; 2. תרגילי הרגעה פיזיים, כמו מתיחות עדינות לכל אברי הגוף וסיבובי מפרקים הנעשים באיטיות; 3. נשימה איטית, עם תשומת לב מיוחדת לשאיפות מאד איטיות; תרגול נשימה ארוכה תוך כדי תנועה בחדר או בהליכה; 4. שימוש בדימויים נעימים, תמונות שמעוררות רגשות חיוביים שלווים (כמו לפרוש כנפיים, לדמיין תנועת מים, משב רוח נעימה וכו'). 5. והחשוב ביותר: כשיש רגע בשיעור בו השירה קורית בקלות והחוויה הפיזית נעימה לזמר, חשוב להזכיר לו לשים לב לרגע הזה, להטמיע את ההרגשה הטובה הזו, לשים לב לתחושה בגוף ולסאונד הבריא שהופק ללא מאמץ יתר – ולבחור מרצון לשחזר זאת שוב ושוב גם כשהוא לא נמצא בשיעור. עם הזמן החוויה של שירה נינוחה יותר נעשית מוכרת וטבעית יותר, וקל יותר לזמר ברמת מתח גבוהה לשיר כך, גם אם הוא עצמו לא השתנה במאפיינים האישיותיים שלו. המאמר הזה נכתב מתוך הכרות אישית וארוכת שנים עם הבעיה... כל מי שמכיר אותי יודע שאני חיה ברמת מתח גבוהה, מדברת מהר מדי, לפעמים חזק מדי... תלמידה חביבה אמרה לי לפני כמה ימים בחיוך: "את נהנית להיות במתח, נכון?" האמת שלא...לא כיף לי כל-כך עם עצמי, אבל אני רואה את החיים כמסע (ארוך!) לשיפור היכולות:) אולי אשתנה פעם (ואני עובדת על זה!!), במידה רבה או מועטה, אבל אני יכולה להעיד שגם אנשים כמוני יכולים לשלוט על המתח הפיזי בזמן השירה, בגלל היכולת לפתח מודעות אליו ולחזור שוב ושוב לחוויית השירה הנעימה. המפתח הוא זיהוי המתח כשהוא עולה, ואז חזרה אל החוויה הנעימה, מבחינה פיזית ורגשית כאחד, שעוזרת לנו לשלוט על כך ולשיר בדיוק באופן שמתאים לנו וליכולות שלנו. הדימוי שעובד לי הכי טוב הוא - לדמיין שאני דואה כמו ציפור...חוויה נפלאה! לי זה עובד!! זו כמובן רק אחת מהתמודדויות של מורה בשיעורים שלו. אם בא לך לדעת יותר, להיות מורה מעולה עם המון ביטחון בדרך העבודה שלך, לטפל בכל תלמיד על פי הצרכים שלו, לאבחן בעיות במדויק ולדעת אילו פתרונות מתאימים לכל בעיה - שמחה ליידע אותך שבנובמבר 2016 (ממש בקרוב!) אני פותחת עוד מחזור של הקורס להוראת פיתוח הקול "ארגז הכלים של המורה לפיתוח הקול". אני מזמינה אותך להיכנס לקישור על הקורס כאן. #שירימחזמר #להקה #שיראהבה #סגנוןאמיתי #סגנוןמוזיקלי #הגשתשיר #גאז #רוק #זמר #מסיכה #תלמידים

אני רוצה לספר על שני תלמידים משני קצוות, כביכול: תלמיד די חדש (5 שעורים) וזמרת ותיקה ומופיעה כבר זמן רב. בשניהם עלתה בעיה דומה מבחינת שימוש נכון באנרגיית הגוף ליצירת צלילים משוחררים ופתוחים. התלמיד הראשון הוא בעל אישיות נעימה וקול נעים וצלול. אחד הדברים הראשונים שבלטו בשירה שלו היה שהוא נוהג לשאוף הרבה אויר לפני כל משפט, ולכן גם האויר הננשף יוצא בתנופה וללא שליטה. כתוצאה מכך גם הצליל הראשון במשפט יוצא בתנופה ונוטה לזיוף כלפי מעלה או מטה מהטון הנכון, וכן האויר נגמר לו מוקדם מדי בתוך המשפט. אחריו הגיעה תלמידה בוגרת יותר שהיא כאמור זמרת ותיקה שמופיעה כבר שנים רבות. התפתחו אצלה הרגלים מסוימים שחלקם טובים ועוזרים לה לשיר היטב, וחלקם מקשים עליה להשתמש בקול בצורה יעילה ומגוונת כפי שהשירים מכתיבים. התברר לי שגם היא, כמו התלמיד, נוטה לשאוף יותר מדי אויר וממש "מתנפלת" על המשפט עם אויר עודף וצליל חזק מדי, ושוב התוצאה היא שהצלילים יוצאים מזויפים וללא שליטה. מה שמרשים בסיפור שלה היא העובדה שגם לאחר כל השנים האלה של שירה מרובה - היא עדיין לא סומכת על הגוף שלה... למראית עין אני כותבת כאן על בעיה של שימוש לא נכון בנשימה, ובמיוחד בשאיפה, ויכולתי להתמקד מיד בפתרונות פיזיים רגילים. אבל נראה לי שיש כאן משהו נוסף, ממבט כללי יותר עלינו כבני אדם, שמעכב אותנו מלהצליח לבצע דברים בדרך שטובה וטבעית לנו. אני מאמינה שאם נבין את מהות הבעיה – נדע לזהות אותה ביתר קלות כשהיא קורית ולכן גם הפיתרון פשוט יותר. כבני אדם חושבים, אנחנו מפעילים הרבה מאד את יכולת המחשבה שלנו כדי להבין מה אנחנו עושים, מה מתאים לנו ומה מונע מאיתנו להגיע למירב הפוטנציאל שלנו. הבעיה היא שרובינו נותנים משקל-יתר למחשבה מתוך התעלמות מתחושות הגוף שלנו. הגוף שלנו במקורו יודע מה טוב לנו, אם זה בנושא אכילה מתאימה ומספקת, לבוש מתאים מבחינת טמפרטורה, מספר שעות השינה המתאימות לנו, אורך הזמן שאנחנו יכולים להתאמן בספורט וכו'. אבל בעולם המודרני איבדנו את היכולת להקשיב לגוף כמעט לגמרי, ואנחנו מונחים ע"י מחשבות והחלטות וכך מגיעים גם לפחד... וואו...מה המילה "פחד" עושה בסיפור הזה? בסיפור הזה הפחד מגיע מהמחשבה ש: לא ישאר לי מספיק אויר כדי לשיר את המשפט עד סופו, שהצליל יהיה לי גבוה/נמוך מדי, חזק/חלש מדי, ועוד. ואנחנו מאמינים למחשבה הזו כאילו היא האמת, כאילו זה כבר קרה... כן, כזמרים אנחנו מונעים המון מתוך פחד ולא סומכים על הגוף שיעשה את עבודתו בנאמנות, בזמן ש"הוא" (שהוא חלק ממני!) יודע בדיוק מה אנחנו צריכים. ומתוך הפחד – אנחנו "מחליטים על הגוף", לא שמים לב לצורך האמיתי שלו, שואפים המון אויר, גם למשפטים הקצרים - והתוצאה היא שמיד נאלצים להיפטר ממנו בתנופה בתחילת המשפט, כיון שהגוף לא מוכן לסבול את עודף האויר הזה... התוצאה – צליל לא יציב, ווליום מוגזם בתחילת המשפט ופעמים רבות גם זיוף הצליל, בעיקר כלפי מעלה (הסבר לכך בפעם אחרת). נחזור לשני התלמידים שהזכרתי בתחילת המאמר ונסכם את הבעיה: שניהם שואפים יותר מדי אויר בתחילת כל משפט, ולכן הם: א. נושפים הרבה אויר על הצליל הראשון בתחילת כל משפט בלי התאמה לאופי המשפט; ב. מסיימים את האויר מוקדם מדי לאורך המשפט; ג. מזייפים לעתים קרובות; ד. מעייפים ומתישים מאד את הקול והגוף כולו. אז מה עושים? על כך במאמר הבא - חכו להמשך:) אשמח לשמוע תגובות ומחשבות שהתעוררו בעקבות קריאה. זו כמובן רק אחת מהתמודדויות של מורה בשיעורים שלו. אם בא לך לדעת יותר, להיות מורה מעולה עם המון ביטחון בדרך העבודה שלך, לטפל בכל תלמיד על פי הצרכים שלו, לאבחן בעיות במדויק ולדעת אילו פתרונות מתאימים לכל בעיה - שמחה ליידע אותך שבנובמבר 2016 (ממש בקרוב!) אני פותחת עוד מחזור של הקורס להוראת פיתוח הקול "ארגז הכלים של המורה לפיתוח הקול". אני מזמינה אותך להיכנס לקישור על הקורס כאן.

בכל תחילת שנה, כשאני מתחילה ללמד תלמידים חדשים בבי"ס למוזיקה "רימון", אם זה בשיעורי פיתוח קול או בשיעורי מחזמר, יש תלמידים המבקשים לשיר שיר ש"יאתגר אותם" – גם קולית וגם מבחינת הדמות עליה יעבדו. זמרת עם קול קטן (בשלב הנוכחי) – רוצה שנעבוד בסמסטר הזה על שיר של זמרת פופ עם קול ענק, במטרה להגיע לשם תוך סמסטר, מקסימום שנה... בריטון מתחיל עם קול לא יציב ודי חלש - רוצה להרחיב את המנעד שלו, לדייק יותר, להיות נועז יותר, ובוחר שיר של זמר רוק עם מנעד עצום וכריזמה ענקית על הבמה. ובשיעור מחזמר, תלמיד עם אישיות ביישנית וסגורה (שוב, בשלב זה), רוצה לשיר שיר של מנצח, מאהב כריזמטי, מנהיג בטוח בעצמו. או זמרת עם קול עבה יחסית שרוצה לבצע שיר של נערה עדינה, וכו'. כולם רוצים להצליח – ומיד! בלי לעבור את הדרך שעליהם לעבור קודם כדי להגיע לאן שהם אמורים להגיע. יצירת מודל אידאלי יצירת מודל אידאלי מול העיניים הוא מרכיב חשוב מאד בהתפתחות של כולנו, לאורך כל החיים. הרי בלי התמונה האידאלית הזו מול עינינו חסרה לנו המוטיבציה החזקה כדי לגדול ולהתפתח. אנו זקוקים למודלים האלה, או שהצמיחה תתעכב או תהיה איטית יותר. אז היכן הבעיה...? מה קורה בתהליך הלמידה? בתהליך הלמידה אנו מאמצים הרגלים חדשים מועילים ולומדים להיפטר מהרגלים ישנים שמזיקים לנו. זה תהליך קשה, כיון שהרגל הוא דבר שאדם עושה שוב ושוב לאורך שנים ללא מודעות ותשומת לב. כדי לשנות הרגל עתיק על האדם להתחיל לשים לב למה שהיה לו כטבע, כחלק ממנו. יש כאן דרישה למשמעת גדולה, לריכוז ולהפעלת המון כוח רצון כדי לגרום לשינוי. אני עצמי חוויתי זאת כשהיו לי בעיות בהפקת הקול בדיבור, ונדרשתי לשנות לגמרי את אופן הדיבור שלי. זה היה קשה בצורה בלתי רגילה! הריכוז שזה דרש ממני היה עצום, ונזקקתי לתמיכה ותזכורות לעתים קרובות מאנשים קרובים לי כדי לשים לב להרגלים המוטעים שהייתי צריכה לשנות. אם כך - המסקנה היא שכדי לשנות הרגלים עלינו לעבוד בהדרגה ובהתמדה ולהתקדם לפי היכולת של כל אחד מאיתנו באופן אישי. למרות כל מה שאני יודעת ומבינה, היתה לי "נפילה" לא נעימה... לפני כמה שנים הגיע אלי תלמיד חדש שהיה צריך להתכונן לאודישן למחזמר. לא היכרנו קודם, והדבר נאמר לי רק בפגישה הזו אליה הגיע. במקום לעבור איתו הליך היכרות נורמלי, בו אני מאבחנת את קולו, שמה לב לדברים שהוא זקוק להם וכן לצדדים החזקים בשירתו, מכירה את אישיותו ומבינה איך לגשת אליו – קפצתי ישר למים והתחלתי לעבוד איתו על השירים לאודישן. תוך כמה דקות מצאתי את עצמי בסחרור בו אני מעירה על דברים שאינו יודע לבצע (כי עדיין לא למד את זה), הוא במבוכה שלו (בגלל חוסר ההבנה שלו את ההערות שלי), יש ירידה בביטחון העצמי שלו (כי לא הבין מה לא בסדר במה שהוא עושה), ועידוד מצידי על דברים שלא היו ראויים לעידוד (זיוף רגשי מצידי רק כדי לא לשבור אותו). האם צריך להוסיף שלא ראיתי אותו יותר...? ובצדק! עשיתי את כל הטעויות האפשריות, שאני מלמדת את תלמידיי ההוראה אצלי לא לעשות! כן, מאד רציתי לעזור לו, ולו היה דחוף לקבל עזרה מיידית. אבל שנינו טעינו בכך. הוא הגיע מאוחר מדי והיה צריך להתחיל ללמוד מוקדם יותר או לוותר על השיעור הזה ולגשת לאודישן כמו שהוא. ואני, המורה? הייתי צריכה לשמור על האמת שלי, שיודעת בוודאות שלא משנים הרגלים אצל זמר בשיעור אחד, גם לא בחמישה. הייתי צריכה לוותר על השיעור הזה לגמרי, ולו גם להסתכן באובדן תלמיד (ובאמת איבדתי אותו...). אין דבר כזה "לימודי בזק"! גם הגוף וגם המוח דורשים את הזמן שלהם כדי להבין, להתחזק ולהפנים מה ששונה מההרגל הנוכחי. אין שום דרך לעקוף את זה! אז מה כן לעשות? דרך הלמידה הטובה ביותר היא להתחיל ממה שקרוב לרמה שלנו ומשם להתחיל לעלות בהדרגה. ("להתחיל" – אין הכוונה רק לזמר מתחיל, אלא להתחיל מהנקודה בה אתם נמצאים ברגע זה). לכל זמר בכל סגנון: לבחור מודל של זמר טוב עם מנעד וגוון קול דומה לשלכם, עם יכולת מעט יותר גבוהה. להקשיב לזמר, לדמיין עצמכם שרים גם כשרק מקשיבים, לשיר איתו, להבין את הניואנסים שעושים את שירת הזמר המקצועי לטובה. ללמוד אצל מורה טוב שילווה את התהליך ויביא למודעות פיזית של האיברים והשרירים שמשתתפים בהפקת הקול, כך שאפשר לחזור על אותה הטכניקה שוב ושוב. כך בהדרגה ובביטחון מפתחים הרגלים חדשים ומודעות אליהם, ואפשר לבחור בהם ולחזור עליהם שוב ושוב – ובאמת להתקדם! תלמידים שמתחילים ללמוד לשיר שירי מחזמר: 1. בחרו דמות שדומה לכם במידה מסוימת, דמות שמעוררת הזדהות מסוימת עם אופייה וסיפור חייה. 2. רצוי להישאר עם גיל קרוב לזה שלכם. 3. וודאו שמבחינה טכנית לדמות שבחרתם יש סוג קול דומה לזה שלכם. 4. עכשיו אפשר לעבוד בביטחון ובהדרגה ולפתח את יכולות הגשת השיר שלכם. 5. בהמשך אפשר לבחור דמויות הרחוקות באופיין משלכם, אבל חשוב לעשות זאת עם תמיכת מורה לשירה/מורה למשחק, כי יש כאן עוד קפיצה להרגלים חדשים ומודעות אחרת מזו שרגילים אליה. אם מעניין אתכם להיות מורים לפיתוח קול מקצועיים ברמה גבוהה, או שאתם כבר מורים שעובדים ורוצים להתקדם לרמה הבאה - היכנסו לקישור

זמרים רוצים להיות מזוהים עם סגנון מסוים, והרצון הזה הוא דבר טבעי. אבל חלקם בוחרים לעצמם סגנון שירה שלפעמים לא מתאים להם בגלל שיש להם הזדמנות לכך, בגלל לחץ סביבתי או בגלל שחושבים שכך יצליחו ביתר קלות. אלה הסיבות הלא נכונות. הבעיה היא שזה לא מחזיק לאורך זמן והקשיים מתחילים לצוץ מהר למדי...יש כאלה שחווים בעיות קוליות שונות, ויש אחרים שחווים קשיים פיזיים באזורים אחרים בגוף שלכאורה לא קשורים, ו/או מצבי רוח קשים ותחושה של חוסר סיפוק עמוק ממה שהם עושים. הדבר נכון כמובן לכל בחירה במקצוע שאיננו מתאים לנו כבני אדם ולא רק לזמרים. כשאני כותבת "סגנון" אני לאו דווקא מתכוונת לסגנון מוזיקלי מובהק, כמו "ג'אז", "רוק, וכו'. הכוונה לדרך השירה, לאווירה שהזמר יוצר בשירתו, לפרסונה המוזיקלית והבימתית שהוא בונה לעצמו. אביא כאן שני סיפורי תלמידים כדי להמחיש את הבעיה, ומה ניתן לעשות בענין. זמר ויוצר הרוק תיאור התלמיד תלמיד שלי שר בלהקת רוק כבד וכתב את רוב החומר, לבד או בשיתוף פעולה עם אחד הנגנים. הוא סבל מצרידויות חוזרות ונשנות ותמיד נשמע חלש מדי, לא דייק בשירתו וקיבל הרבה מאד ביקורת מהלהקה על כך שאינו עושה את העבודה כמו שצריך. בזמן לימודיו איתי עבדנו כמובן על כל הקשיים הקוליים האלה מתוך כוונה לתקן אותם דרך הטכניקה הקולית, אבל שמתי לב שבזמן שהוא שר את השירים ללא הליווי של הלהקה, כלומר כשאני ליוויתי אותו בפסנתר, הוא שר בקול עדין יותר, הביע ליריות גדולה יותר בשירתו, ובכלל נשמע יותר כזמר קאנטרי-רוק או רוק שקט יותר. השירה זרמה לו בקלות גדולה יותר, הוא דייק בצלילים ללא מאמץ וגם ההבעה הרגשית היתה שם נוכחת הרבה יותר מאשר בהקלטות או הופעות הלהקה. הסבתי את תשומת ליבו לכך, ושאלתי למה הוא מתעקש להישאר שם. הבנתי מתשובותיו שהקשר עם הלהקה החל ממפגש בין חברים שהחליטו לבנות יחד להקה. הסגנון הזה היה אהוב על רובם, וכיון שהוא כתב היטב – הוא החל להתאים עצמו לטעמם ולדרישות הלהקה. הוא רצה להרגיש שייך ואהוד, ידע שכך יופיע יותר, וחשש להישאר לבד ללא להקה. הדרך לפתרון: ככל שהעבודה של שנינו התקדמה הוא הביע תסכול גדול שהלך וגבר על הפער שחש בין השירה בשעורים לבין השירה עם הלהקה. בסופו של דבר, לאחר כמה שנים של סבל נפשי ופיזי הולך ומתמשך, הוא נפרד מהלהקה בקול צורם והחל לכתוב ולהקליט בעצמו. חשוב לציין שהדבר דרש ממני זהירות רבה וסבלנות ביחסיי ובשיחותיי עם הזמר, עד שהוא עצמו הגיע להכרה שכך עליו לנהוג כדי להציל את עצמו. התוצאה? יום אחד שלח לי את הדיסק שלו...הקשבתי...נפעמתי! הוא נשמע צלול, ללא כל צרידות או אי נקיון, וסגנונו היה של זמר קאנטרי-רוק נהדר עם הבעה רגשית מעניינת ומושכת להקשבה. הוא מצא את קולו האמיתי וסוף סוף נתן לו ביטוי! זמרת "עושה שמח" (אעלק...) תיאור התלמידה: תלמידה אחרת שלי כותבת גם היא את שיריה. יש לה נפש עדינה ואישיות ביישנית למדי, אבל היא רוצה להיות גם זמרת "חאפלות" ו"לעשות שמח". אבל היא פשוט לא כזו!! לא הבנתי מהיכן נובע הרצון הזה, אבל אני שומעת בכל כמה שעורים עוד ועוד שירים בסגנון הזה, והיא תמיד נשמעת בהם לא בטוחה, עיניה לא מתרוממות מהרצפה, ובזמן שהיא שרה בסגנון של ראפרים או זמרי שמחות היא תמיד נשמעת רק כחיקוי של הז'אנר. לעומת זאת, כשהיא כותבת ומבצעת שיר אהבה אישי ועדין יותר היא נשמעת מחוברת מאד לעצמה וכל ישותה מבטאת את הרגש שהיא רוצה לבטא. אני רואה בבירור שבשלב מסוים בחייה היא עשתה החלטה שרירותית להיות משהו שהיא מדמיינת כמצליח, כ"כיפי", "מגניב", למרות שיש לה אישיות אחרת לגמרי. היא מספרת לי שבהופעות היא מקבלת לעתים קרובות ביקורת לא אוהדת על השירים ה"מסיבתיים" שלה והקהל לא ממש רוצה לשמוע אותם, לעומת שירי האהבה הכנים שלה – בהם אנשים בקהל מיד מרימים עיניים ומקשיבים לה בקלות ובהנאה. ועדיין – קשה לה להבין, היא אכן מרגישה שמשהו לא עובד מול הקהל, ולא רואה את הסיבה. הרי אין שום רע בלהיות "כיפית", נכון? אבל לכל אחד יש את דרך הביטוי המיוחדת לו ורק איתה הוא מרגיש אותנטי. הדרך לפתרון: הסבתי את תשומת ליבה לכך שיש פער בין מה שהיא מדמיינת כסגנון שיוביל אותה להצלחה לבין מה שקורה בפועל בהופעות. שהיא בעצם לובשת מסיכה של מישהי אחרת ממנה, ושהדבר מרגיש לא נוח ולא נכון לה. בתחילה היה לה מאד קשה לקבל את דעתי. כרגיל, אני לא דוחפת זמרים לשנות דרכם אלא מנסה ע"י שיחות, הסברים ותהליכי עבודה עמוקים על הגשת שירים להגיע לשינוי שאני מאמינה שיוביל אותם להבעה אישית ולהצלחה אמיתית. בהדרגה היא החלה להרגיש ולזהות בעצמה מה באמת מתאים לה, וכך החלנו מסע של בניית תוכנית המתאימה לה, לאישיותה, קולה ורגשותיה. והתוצאה? כיום היא מרגישה שהיא עצמה נוכחת בהופעה, ללא הסתרה והעמדת פנים. כתוצאה מכך היא מצליחה יותר ויותר לקבל אהבת והקשבת הקהל, ובהתאם – היא נינוחה יותר כשיוצאת להופעה. היא פשוט סומכת יותר על עצמה שתצליח בגלל תחושתה האישית, האווירה החיובית והקבלה מצד הקהל שהיא חווה בהופעות. השאלה שעולה כאן היא – מה מוביל זמרים להתעלם מקולם וסגנונם האמיתי? יש לכך בודאי סיבות רבות ולא את כולן אני יודעת, ואני משערת שגם הזמרים לא מודעים לכולן. ההרגשה שלי היא שזמרים יוצרים לעצמם דימוי פנימי של סוג הזמרים שהם היו רוצים להיות וחוברים לאנשים שאכן חיפשו את סוג המוסיקה הזה, בין אם זה נגנים, חברי להקה, מפיקי מוסיקה ומקומות להופיע בהם. כל ההתנהלות שלהם בהמשך היא נסיון להתאים עצמם לדימוי הזה, עד שמגיע הרגע בו הם נוכחים שזה לא אותנטי והם מנותקים ממי שהם באמת. התוצאות, כפי שכבר הזכרתי, יכולות להתבטא בצרידות, זיופים, הגשה לא מתאימה ואומללות בגלל ההרגשה שהם לא מספיק טובים בעיני עצמם ואחרים. אז איך מוצאים את הסגנון האמיתי שלכם? הסגנון חייב להתאים לאופיו של הזמר, הן מבחינת האמירה המוזיקלית, ההפקה הקולית ובחירת הטקסטים. פעמים רבות זה קשור למוזיקה שאהב להקשיב ולשיר כילד או כנער, או למוזיקה ששמע בבית ההורים. בשנים שעוברות לאחר מכן, כשהזמר נפתח ומתפתח לסגנונות נוספים, יהיה בד"כ קשר הדוק לאלמנטים הראשוניים מהן הזמר צמח. חשוב שתבינו שאני לא רואה שום פגם בחיפוש הסגנוני, בהיפתחות לסגנונות מוסיקליים שונים, גם אם הם רחוקים מאיתנו. להיפך – זה תהליך הלימוד והגדילה המפרה ביותר של כל אמן. אבל בתוצאה הסופית, כשאנו עומדים מול קהל, עלינו להביא את עצמנו, את סך כל מה שרכשנו ולמדנו עד כה, תוך חיבור לאמת הפנימית שלנו. לכן לא כל דבר שניסינו ולא כל סגנון שטעמנו יתאים להופיע איתו רק בגלל שחקרנו אותו ולמדנו ממנו. פעמים רבות הזמר עצמו לא מסוגל לצאת בכוחות עצמו מהדימוי שיצר בראשו והוא צריך עזרה מקצועית, מישהו שיראה אותו מעבר לתדמית שיצר, מישהו שרואה את הזמר האמיתי שמתחבא בפנים. וזה דורש אומץ! ומה איתכם? האם אתם יודעים באמת מהו הסגנון המוסיקלי שמתאים לכם? כדאי לעצור כדאי לעצור ולבדוק... ------------------------------------------------------------------------------------ אני מזמינה אותך להגיע לסדנה חד-פעמית שאתן בנושא הגשת שיר, ובה אלמד כלי יעיל ועוצמתי לתמיכה בתהליך העבודה. הסדנה תתקיים ברעננה ביום רביעי 29.10.15 במשכן לאמנויות הבמה, קומה 2. להרשמה – יש להיכנס לקישור כאן: http://lp.vp4.me/nc9m הקורס "לכבוש את הבמה", לשירי מחזמר, יפתח ביום רביעי 11.11.15, במשכן לאמנויות הבמה ברעננה, קומה 2, וימשך 12 שבועות. לפרטים יש להיכנס לקישור כאן: http://www.tami-vocalwisdom.com/#!musical/c1onj אלה מכם שהם זמרים מנוסים ורוצים להיות מורים לפיתוח קול – היכנסו לקישור כאן: http://www.tami-vocalwisdom.com/#!teach/c1s48 הכנתי עבורך מדריך במתנה: "איך להגיש שיר בדרך אישית, מקורית ואותנטית בעזרת 8 כלים". להורדת המדריך, יש ללחוץ ​ #זמר #רוק #גאז #סגנוןמוזיקלי #תלמידים #להקה #מסיכה #שיראהבה #סגנוןאמיתי #הגשתשיר #שירימחזמר

הנה שני הביצועים שהקשבתי להם: יוסי בנאי - https://www.youtube.com/watch?v=TP4AVOiJtao בועז בנאי - https://www.youtube.com/watch?v=f1LB-9FckzA דרך מצוינת ללמוד מה גורם לשיר להיות מה שהוא, ובמיוחד מה גורם לביצוע מסוים להיות המיוחד שהוא, היא להשוות שני (או יותר) ביצועים לאותו השיר. שמעתי לפני כמה זמן ברדיו את הביצוע של בועז בנאי לשיר של יוסי בנאי "מרוב אהבה", והופתעתי עד כמה ההרגשה/האווירה שנובעת מהביצוע שלו שונה מהמקור. כדי לראות באמת מה עושה כל ביצוע מה שהוא, הכנתי כאן רשימה של שאלות/נושאים שכדאי לבדוק בכל פעם שמקשיבים לביצוע חדש. מטרת המאמר היא בעצם לגרום לך לשאול את עצמך את אותן השאלות כשעובדים על קאוור ורוצים להביא לביצוע משהו אישי משלך. לשאול את עצמך: מה מאפיין את קולו ואישיותו של הזמר מהו הסגנון וה-feel שנובע מהשיר? לא חייבים לתת לסגנון שם, מספיק לזהות את ההרגשה, או מה זה מזכיר לך. מהי מהירות הביצוע? מהו אופי העיבוד, כלים שהשתמשו בהם, הסאונד הכללי שמתקבל? מהי האווירה, הגוון כללי, מצב הרוח המתקבל מהביצוע? מהי האמירה שנובעת מתוך הטקסט? לחלק מהשאלות יש תשובה אובייקטיבית, כמו הסגנון והמשקל. לעומת זאת, שאלות כמו אווירה, מצב רוח ואמירה דרך טקסט מובילות כל מאזין למסקנה משלו. יש כאלה שיסכימו איתי על ה"ניתוח" הזה, ויש כאלה שלא. זה כמובן בסדר, בכל מקרה. הרי החוויה היא שלי, ולך יש בוודאי את דרך ההקשבה שלך, ואני רק מציעה כאן דרך להקשבה עמוקה יותר לביצועים השונים. יש כמובן עוד כלים רבים שמאפשרים התחברות לשיר בדרך אותנטית, מעניינת ואישית, עם יכולת לשיר תמיד בדרך רעננה ומלאת חיים. אני מלמדת אותם בקורס "לכבוש את הבמה". אני מזמינה אתכם להצטרף אלי לקורסים שיפתחו בנובמבר 2015 "לכבוש את הבמה", עבודה על הגשת שירים דרך שירי מחזמר, שיפתח ב-11.11.15 "ארגז הכלים של המורה לפיתוח הקול" - לזמרים שרוצים ללמד ולמורים שרוצים להיות מורים טובים יותר, שיפתח ב-2.11.15 http://www.tami-vocalwisdom.com/#!cursim/c1ehu הכנתי עבורך מדריך במתנה: "איך להגיש שיר בדרך אישית, מקורית ואותנטית בעזרת 8 כלים". להורדת המדריך, יש ללחוץ

פ', זמר שלומד אתי כבר זמן רב, עובד איתי כבר תקופה די ארוכה על האלבום וההופעה שלו. שמתי לב לתופעה שחוזרת על עצמה: אנחנו משלימים את כל תהליך העבודה על הגשת השיר, ואז עוברים לשיר הבא. עוברים להם כמה שבועות או חודשים, בהם אנחנו עובדים על עוד שירים, ואז חוזרים שוב לשירים הישנים יותר, רק כדי לעשות חזרה קצרה עליהם. ואז מסתבר שכמעט שום דבר לא נשאר מהעבודה שעשינו...אכזבה, בלבול ותחושה שאי אפשר להחזיק את ההישגים שמגיעים אליהם. אותו תהליך קורה בשעורים של קורס מחזמר שאני מלמדת כבר שנים רבות. כיון שהכיתה גדולה, יש מרווח של 3 שבועות בין שעורים בהם אותם תלמידים יכולים לעבוד איתי על השיר (יש תור...). כדי להתגבר על הבעיה אני מבקשת מכל תלמידיי לרשום את כל התהליך בתוך דף השיר, לתעד את מאפייני הדמות, את המניעים שלה, למצוא או להמציא את הסיפור לשיר ועוד פרטים חשובים שעוזרים לבנות את ההגשה המתאימה. וכמו בסיפור של ש' – בפעם הבאה שהם עולים לעבוד איתי, אני רואה ש(רובם) איבדו את כל (או רוב) מה שהצליחו לעשות בפעם הקודמת, למרות שהכל מתועד בכתב ומוקלט! תלמידים רבים מביעים את התסכול שלהם: "אבל הצלחתי בפעם הקודמת! הרגשתי את הטקסט, הבנתי את הדמות והסיפור, לאן כל זה נעלם?" זה כמו להחזיק מים בכפות הידיים... הדבר הטריד אותי מאד ומצאתי עצמי מהרהרת בכך במשך הימים שוב ושוב. שאלתי את עצמי איך אוכל להנחות את תלמידיי כך שיוכלו לשמר את מה שהשיגו בעבר, ולתת לזה להיות נוכח גם בהווה? מה שקורה לזמרים רבים הוא שהם מצליחים להגיע לתחושת הצלחה במשימה על הגשת השיר, והם בטוחים שהחוויה הזו תלך איתם בהמשך, כי הם חשו אותה בבהירות רבה. אבל בפועל מה שקורה הוא שהחוויה מתפוגגת מאד מהר, וללא החזרה לעתים קרובות על מה שהשיגו – הם יאבדו את מה שהשיגו ויאלצו לעבור את התהליך שוב. בפעם השנייה והשלישית זה יותר מתסכל, כי הם רוצים להתקדם הלאה ולא לחזור אחורה. אם כך – רק דרך החזרה, לעתים קרובות ובאופן קבוע על אותם אלמנטים, אפשר להטמיע את ההישג והידיעה איך לבצע שיר בדרך הטובה ביותר. שוב ושוב, בכל חזרה על השיר, לשאול את עצמך: מי אני בשיר? למי אני שר אותו? מה קרה לי קודם? מה מניע אותי לשיר את זה דוקא עכשיו? ועוד שאלות שמביאות את הזמר לדיוק מירבי מבחינת הרגש והמיינד. בוודאי יהיו מביניכם כאלה שיאמרו – זהו? את זה כבר ידעתי עוד מימי ביה"ס היסודי! אין כאן שום חידוש! וזה נכון, כמובן. ובכל זאת – אם כולם יודעים את זה, למה הכיתות שלי מלאות בתלמידים עם תופעת השכחה הזו? אני מניחה שזה בגלל שהשירה קשורה אצלנו בקשר הדוק לרגשות, ומכאן נדמה לנו שחוויות רגשיות לא שוכחים. מסתבר שכן, בעיקר אם הן מומצאות, או שזזנו בחיים למקום אחר מבחינה רגשית. "זה כבר לא רלוונטי..." זה המקום להזכיר גם התמודדות של זמרים שמבצעים את שיריהם. הם, במיוחד, כותבים את מה שקורה להם בזמן הווה, ולאחר כמה חודשים או שנים הם כבר לא מרגישים את אותן העוצמות, נקודת המבט משתנה, זיכרון החוויה המקורי פחות חריף, ויש קושי להתקרב ולחוות השיר כטרי וחי. בשעור של פ' זה בדיוק מה שקרה. האהובה עליה כתב את השיר לפני כשנה כבר לא חלק מחייו, והוא הרגיש ריק מרגשות כלפיה. החלטנו להעביר את הפוקוס מדמות של אהובה ספציפית אל התחושות שמתעוררות בו בסיטואציה עליה שר, שהיא פגישה ראשונה עם אהובה חדשה. ההתמקדות ברגשות הובילה לתמונות מסוימות, לתחושות פיזיות ספציפיות, לאווירה מסוימת ולהרגשה מאד מסוימת. את כל זה ביקשתי ממנו "לארוז" לקפסולה מרוכזת שמכילה את כל מה שראה, הרגיש ודמיין בשעור, ע"י כך שעצם את עיניו וארגן הכל לחבילה אחת שמכילה בתוכה את כל זה. הוא כמובן ימשיך להתאמן על כך שוב ושוב, עד שיהיה מאומן מספיק "לשלוף" את כל מאגר החוויות שארז לעצמו בהקשר לשיר הזה. כל זמר מנוסה יודע שיש שירים שיוצאים מאתנו בקלות יתרה, והיינו רוצים שזו תהיה תמיד חווית השירה. אבל זו ציפייה לא ריאלית, והיא אפילו מחלישה את כוח ההתמדה והרצון שלנו לתרגל ולהשתפר. ברוב הפעמים עוצמת החוויה דועכת, ואנו צריכים לתרגל בדרך מסוימת כדי להיות מסוגלים להתחבר לשיר שוב ושוב. יש כמובן עוד כלים רבים שמאפשרים התחברות לשיר בדרך אותנטית, מעניינת ואישית, עם יכולת לשיר תמיד בדרך רעננה ומלאת חיים. אני מלמדת אותם בקורס "לכבוש את הבמה". "לכבוש את הבמה", עבודה על הגשת שירים דרך שירי מחזמר אני מזמינה אותך להשאיר לי פרטים בטופס, ואודיע לך כשיפתח הקורס הקרוב. "ארגז הכלים של המורה לפיתוח הקול" - לזמרים שרוצים ללמד ולמורים שרוצים להיות מורים טובים יותר, שיפתח בנובמבר 2016. לפרטים ללחוץ כאן הכנתי עבורך מדריך במתנה: "איך להגיש שיר בדרך אישית, מקורית ואותנטית בעזרת 8 כלים". להורדת המדריך, יש ללחוץ ​​

ת​​​למידה הגיע לשעור וסיפרה שהתאמנה הרבה במשך השבוע, אבל הטכניקה החדשה שלמדה מאד עייפה אותה. שאלתי איך התאמנה, האם הקשיבה וחזרה על הקלטת השעור, והסתבר שלא, היא זכרה את הסאונד שהדגמתי לה בשעור ואותו ניסתה לשחזר. אז מה גרם לעייפות הזו, לעתים עד לצרידות של ממש? ידוע שכדי להתקדם על התלמיד, בכל מקצוע ונושא, להיות מודע למטרות שלו ולדעת מה הדרך שעליו לקחת כדי להגיע למטרות אלה. הבעיה היא שלפעמים נדמה שהמטרה חשובה יותר מהדרך. במקרה של שירה –זה הסאונד שאנחנו רוצים לשיר, בלי לדעת מה הדרך להגיע לסאונד הזה. כשאני מדגימה לתלמיד לא מנוסה (וגם למנוסה שפשוט לא מכיר את הטכניקה הספציפית הנלמדת כאן), הוא רוצה לחקות את הסאונד שהפקתי. פעמים רבות הוא יתרגל הפקה קולית שונה שהתוצאה שלה נשמעת דומה, אבל האחת נוחה וטובה לקול, ואילו השניה יכולה לגרום לסגירות, מתח, לחץ, כאב ועוד בעיות. ושתיהן נשמעות מאד דומות! למשל: כשאני שומעת סאונד קולי צר וחד מדי, ורואה שיש לחץ מוגזם "להביא את הקול קדימה" (בעצם אי אפשר להביא את הקול לשום מקום...), ברור לי שעלינו ללמוד להשתמש בלוע ביעילות גדולה יותר ולהרחיב אותו מעט. אני נותנת את הדימוי הבא: לדמיין שהאוויר שנשאף נוסע בגרון דרך הפה עד לעורף (היכן שהלוע נמצא), מרחיב אותו מעט, ובזמן השירה יש להמשיך לדמיין את העורף נשאר פתוח/מורחב. זהו, פשוט מאד. התוצאה ההיא לוע מורחב יותר ללא מאמץ נוסף לשרירי הגרון או הלוע. בפועל קרה כבר כמה פעמים שתלמידים חיקו את סאונד שהדגמתי, בלי להקשיב להנחיה עצמה, וניסו להגיע לסאונד בלבד, תוך שהם לוחצים על הלרינקס כלפי מטה, ו/או לוחצים על החלק האחורי של הלשון כלפי מטה. זוהי רק דוגמה אחת מיני רבות שבאה להדגיש את הנקודות הבאות: 1. על המורה מוטלת האחריות לדעת בדיוק מה הוא עושה, כדי להנחות את התלמיד שלו להפקת קול נכונה ובריאה. 2. על התלמיד מוטלת האחריות להקשיב, לשים לב ולחזור בדיוק על ההנחיה לטכניקה המסוימת שההוא לומד, ולהימנע ככל הניתן מחיקוי הסאונד. 3. חשוב לזכור גם שהסאונד של זמרת אלט (למשל) יהיה כהה יותר באופן טבעי מגוון קולי של טנור או סופרן. לכן חיקוי של סוג זמר אחד את הזמר בעל סוג הקול האחר יוביל בהכרח לבעיות ולחץ. הקול של השניים פשוט לא מתואם מבחינת גוונים! הדרך לטכניקה יכולה להיות אותה דרך, אבל הסאונד/גוון יהיה תמיד שונה בין שני סוגי הזמרים! עלינו לדעת מה אנחנו עושים, לא רק לכוון אל המטרה הסופית, אלא להכיר ולבצע את הדרך הנכונה. אם נעשה כך, נגיע להישגים שאנחנו שואפים אליהם במינימום מאמץ ובתוצאות מדויקות שיכולות להישאר אתנו לאורך כל חיינו כזמרים.

זמרים רבים מקדישים זמן לאימון הקולי באופן עצמאי אבל חווים תסכול ובלבול כי הם אינם יודעים איך להתאמן ואיך לארגן את הזמן לאימונים. כתוצאה מכך, גם אם יש להם יכולת קולית, מוסיקאלית ודרמטית מצוינים, הם לא מצליחים להתרומם מעל לבינוני, ולהיפך- חשים שאינם מתקדמים כלל. ש' הוא תלמיד שקדן ועם המון רצון להצליח לשיר היטב. הוא מתאמן באופן קבוע, מדווח על הצלחות וקשיים באימונים שלו בבית, ונראה שהכל עובד נכון בדרך הלמידה שלו. ובכל זאת, שמתי לב שלמרות שהגענו בשעורים שלו לפיתרונות טובים ויעילים לבעיות קוליות שונות דרך התרגילים שתירגלנו בשעור, כשניפגשנו בשבוע שלאחרי השעור הזה – חלק מהבעיות שבו והיו נוכחות כמעט באותה מידה. מה קרה כאן? אני מאמינה ששורש הבעיה נעוץ באופן האימון של התלמיד כשהוא לבדו ללא הנחיית מורה. נזכרתי בתקופה בה למדתי פיתוח קול בשנות העשרים שלי, והייתי באמת תלמידה מאד חרוצה, שמתאמנת כל יום (טוב, כמעט...) במשך השבוע לאחר כל שעור פיתוח קול שלי. הבעיה היתה שלאחר זמן לא רב בתוך כל אימון הייתי חווה כאבי גרון ועייפות קולית, והייתי נאלצת להפסיק לעתים קרובות. החלטתי להתעמק בשאלת האימון העצמי, ועל כך המאמר. דרכי למידה שונות אנשים הם שונים באינספור אופנים, וידוע היום שאנשים לומדים בצורה יעילה בדרכים שונות זה מזה. זה לא שכל אחד יכול ללמוד רק בדרך זו או אחרת, אלא שהדרך היעילה והקלה יותר לאנשים מסוימים שונה מהדרך של אנשים אחרים. נהוג לחלק את הלמידה לויזואלית (למשל דרך קריאה), שמיעתית (למשל ע"י הקשבה להקלטות) או תחושתית (למשל ע"י חישת האיברים המהדהדים בשירה). יש כאלה עם יכולת ריכוז לפרקי זמן ארוכים, כך שהם יכולים להציב לעצמם משימות ולהתאמן עליהן למשך פרק זמן ארוך עד שמרגישים שמיצו את האימון ביעילות. אחרים מאבדים סבלנות במהירות ומרגישים צורך לעזוב את הנושא עליו התאמנו לאחר כמה דקות, ולעבור לנושא אחר. הדבר דומה לטיפוסים שהשולחן שלהם תמיד מאורגן ומסודר וכך הם מרגישים שהם יכולים לתפקד בצורה יעילה ביותר שלהם, לעומת אלה שעל שולחנם נערמים כמה ספרים פתוחים באותו הזמן, רשימות על נושאים שונים ומשימות שונות שלכולן יש חשיבות עליונה בעיניהם...האמת היא שאני נמנית על הסוג השני, ועושה מאמצי-על כדי להיות דומה יותר לטיפוס הראשון... נחזור לנושא אימון השירה, ונתמקד היום בחלק של תרגילי הטכניקה. אורך זמן התירגול השאלה הראשונה היא – כמה זמן להקדיש לכל תרגיל, וכמה לכל האימון הטכני? אורך הזמן לאימון תלוי בגורמים פנימיים-אישיים וחיצוניים-אובייקטיביים. הגורמים העיקריים האישיים התלויים בזמר עצמו, הם הסיבולת הפיזית-קולית שלו, ויכולת הריכוז שלו בביצוע מטלות. הגורמים החיצוניים תלויים בחלל עבודה מתאים ובזמן פנוי לאימונים. האידיאל לאימון קולי הוא כחצי שעה עד שעה ביום, ואולי גם פעמיים כאלה ביום. משך הזמן המומלץ לזמר הוא נמוך בהרבה מאשר לנגנים של כלים אחרים. למה? כיון שכלי הנגינה של הזמר הוא הגוף עצמו, והקול מתעייף הרבה יותר מהר מאשר הידיים (פסנתר, כינור, תופים) או השפתיים (כלי נשיפה). לאחר האימון הטכני מגיע זמן האימון על השירים, ועל כך אדבר בפרק אחר. סיבולת קולית יש זמרים שקולם חזק ובריא מיסודו והם יכולים להתאמן זמן ארוך יותר בלי להתעייף, ויש לעומתם כאלה שקולם שברירי יותר והם מרגישים עייפות קולית לאחר כחצי שעת אימון. כמובן שעם האימונים, כמו בספורט, מתחזקת כל מערכת הקול, הנשימה והתמיכה, אבל עדיין לכל אדם יש את היכולת הבסיסית הפיזית שלו והוא חייב להיות מודע לה ולפעול על פיה. אני יודעת שיש על כך חילוקי דעות, ויש מורים המאמינים שכל אחד יכול להגיע לסיבולת גדולה ולזמן שירה ארוך, אבל מנסיוני הדבר אינו כך, לא לכולם. נולדנו עם נתונים פיזיים מסוימים, ואיתם אנו אמורים לפעול כמיטב יכולתינו. אני, למשל, מתעייפת מהר, וכך היה תמיד. כשלא הקשבתי לקצב הפנימי שלי והמשכתי להתאמן יותר מדי - חוויתי עייפות קולית, ולפעמים הגעתי לצרידות. חלוקת הזמן בתירגול כאמור בחלק הראשון של המאמר, יכולת הריכוז של אנשים שונה ולכן דרך התירגול שלהם אמור להשתנות גם הוא. לא אמנה את כל האפשרויות השונות אבל אתן כמה המלצות אותן אני ממליצה לתלמידיי. חילקתי אותם ל-3 טיפוסים לפי יכולת הריכוז: ה"חרשנים" התירגול הקל ביותר הוא כמובן לאלה שקל להם לשבת בכיתה (בבי"ס) ולהקשיב, לכתוב סיכומים, למצוא זמן להכנת שעורים ולזכור את רוב החומר הנילמד. הם אלה שגם בשעורי הקול קשובים לכל מילה של המורה, מיישמים מיד את הנילמד בשעור, חוזרים על השעור בבית 3-5 פעמים ובאים עם תוצאות טובות יותר בפעם הבאה. אם יש לכם כאלה תלמידים (ובד"כ הם לא רבים) - בורכתם, ותלמידים כאלה אינם זקוקים להנחיה נוספת. האמת היא שגם לאלה עם יכולות הלמידה הגבוהות יש בימינו עומס בחיים ו/או קשיים רגשיים המפריעים להם בלמידה הפשוטה והחלקה אותה ציירתי כאן. "הממוקדים" יש את אלה המעדיפים נושא אחד או שניים לתירגול, ולאלה כדאי להתמיד באותם תרגילים עם וריאציות שונות כדי לחוות את ההתקדמות בצורה יסודית ולהכיר היטב את התחושות הפיזיות של הצלילים מתוך צורת התירגול הזו. על תלמידים כאלה להיזהר מעייפות קולית שיכולה להגיע מתוך התירגול הממושך של אותם השרירים שוב ושוב. במקרה כזה מומלץ לצאת למנוחה, של כמה דקות עד לכמה שעות, ואז לחזור לתרגל שוב. "מהירי–השתעממות" יש כאלה עם טווח קשב קצר ונטיה להשתעמם במהירות. לאלה התירגול יהיה מורכב מתרגילים קצרים ומשתנים במהירות יחסית, גם אם נושא התרגיל נשאר דומה. אורך זמן התירגול יהיה קצר בד"כ, 10-15 דקות בלבד, אבל לאלה אני ממליצה לחזור לאימון נוסף (אם אפשרי מבחינת הזמן) בהמשך היום. מומלץ לעבור לשירים עצמם לאחר חימום קצר, ולחזור לתירגול טכני אם השיר עצמו מציב קשיים טכניים המבקשים פיתרון. השילוב הזה יוצר ענין ושינוי בלתי פוסק המתאים לטיפוס חסר המנוחה. דרך אגב, התלמיד ש' בראש המאמר שייך לטיפוס הה"חרשנים" והוא נהג לעבוד על אותו תרגיל שוב ושוב ולהתיש את קולו באזורים מסוימים באופן קבוע. כשהבנו את זה, הכנו תכנית עבודה אחרת, בנוסף לכך שהוא נעשה מודע לדרך האימון שלו שגרמה לו לקשיים אמיתיים בקולו. התחלתי את המאמר בסיפור על הקשיים שלי באימוני הקול שלי כתלמידה, ואסיים במסקנה החשובה ביותר שהגעתי אליה אז, עם המורה הנהדרת שהיתה לי. מורתי הציעה, לאחר מחשבה - "למה שלא נקליט את השיעורים, וכך תוכלי להתאמן בבית בדיוק על מה שלמדת כאן בשעור? כך לא תתני פרשנות חדשה לתרגילים ותשמעי בדיוק את אותן ההערות שנתתי לך בשעור." וכך היה. כך באמת נפתרה הבעיה... היום כמעט כולם מקליטים כל דבר, וזה נשמע טריוויאלי וברור מאליו, אבל כשאני למדתי זו היתה בהחלט מחשבה די חדשה! אם כך - זה מה שאני ממליצה לכל מתרגל - לעבוד עם ההקלטה בה המורה מדריך אותך בכל צעד ושעל, עד שתגיע לשליטה ומודעות קולית טובות מספיק, כך שאפשר לתרגל לבד. במאמר הבא אכתוב על הנושאים שצריכים להיות בכל חימום קולי. האם המאמר עזר לכם להתמקד טוב יותר כדי להתאמן בצורה יעילה יותר? אשמח אם תשתפו מהחוויות שלכם לגבי דרך האימון האידיאלית לכם. ואתם בהחלט מוזמנים לשתף את המאמר עם חברים:) בנובמבר יפתחו שני קורסים: "ארגז הכלים להוראת פיתוח הקול" http://www.tami-vocalwisdom.com/#!teach/c1s48 "לכבוש את הבמה" - קורס להגשת שירים בסגנון מחזמר http://www.tami-vocalwisdom.com/#!musical/c1onj

אם אתם זמרים שרוצים להמשיך להתקדם מבחינה קולית, לבסס את הטכניקה שלכם ולהיות בטוחים שאתם מסוגלים לבצע את מה שהשירים דורשים מכם בכל מצב, חשוב שיהיו לכם קריטריונים לבחירת מורה לפיתוח קול שלכם. דבר ידוע הוא שלרוב המורים במקצוע זה אין הסמכה רשמית ובד"כ הם מגיעים למקצוע מתוך כך שלמדו מספר שנים והתחילו ללמד אחרים. לרוב ילדים וזמרים מתחילים לא יודעים איך לבחור מורה ובד"כ ניגשים למתנ"ס הקרוב כדי ללמוד אצל המורה שעובד שם. אין בכך שום רע, חוץ מהעובדה שאינם יודעים מי המורה, מה השכלתו והאם הגישה האישית והמוסיקלית שלו מתאימה להם. ולפעמים מתברר, לאחר חודשים רבים, שנה או יותר – מסתבר שהכסף והזמן בוזבזו לשווא – המורה לא ידע מה הוא עושה והתלמיד לא התקדם כהוא-זה. וגרוע מזאת, יש פעמים שנעשה נזק לקולו של התלמיד, נילמדים הרגלים לא נכונים שלוקח שנים רבות כדי לתקן אח"כ עם מורה טוב. אז מה עושים? ההמלצה הראשונה שלי היא לשאול תלמידי שירה אחרים לגבי המורה שלהם. גם כאן צריך לדעת מה לשאול. שאלות לחבר שלומד פיתוח קול: כמה שנים המורה מלמד (עד כמה שהם יודעים)? האם הגישה שלו נעימה ופתוחה? האם הוא מרוכז בתלמיד או מנהל שיחות טלפון בזמן השעור? האם הוא קשוב לתלמיד שמולו ולצרכים שלו, או שהוא נוטה לכפות דעתו וטעמו האישי בכל פעם? האם הוא מתלהב מהמקצוע שלו או שעושה זאת מתוך שעמום או אדישות? האם הוא מלמד בסגנון המוזיקלי שאתם מחפשים? האם הוא מסביר את התרגילים או שהתלמיד מבצע זאת תמיד בצורה אוטומטית? האם הוא מתקן את הטעויות או שעובר מתרגיל לתרגיל ללא הסבר, הערה והנחיה? האם החבר נהנה מהשעורים ומרגיש שיש התקדמות מהזמן שהתחיל ללמוד? (זו אולי השאלה החשובה ביותר!) שאלות לשאול את המורה המיועד, אפשר בטלפון: מה ההשכלה הרשמית של המורה? היכן הוא מלמד כיום? האם הוא מכיר את מנגנון הפקת הקול מבחינה פיזית ומדעית? מה אורך השעור ומה תדירות השעורים הרצויה לו? אילו סגנונות מוסיקליים הוא מלמד? שעורי נסיון לאחר שבררתם והשתכנעתם שאתם רוצים במורה הזה, נסו 5-7 שעורי נסיון כדי להתרשם באופן אישי ממקצועיותו וגישתו של המורה שבחרתם. חשוב לציין שרוב המורים המיקצועיים מראיינים את התלמיד החדש בשעור הראשון כדי לברר על מה הם אמורים לעבוד בהמשך, כך ששעור נסיון אחד או אפילו שניים לא יכולים לתת את ההתרשמות הנכונה. אני באופן אישי מסרבת לקבל תלמידים חדשים ל"שעור נסיון" ומתנה את קבלתם למינימום של שלושה שעורים לפחות, כיון שתלמיד שמגיע לשעור אחד בלבד עסוק רוב הזמן הן בבחינת המורה והן בניסיון להרשים אותו, ולא מוצא פנאי ותשומת לב ללמידה כלשהי. באותה מידה אני גם נותנת לתלמידים חדשים שלא הרשימו אותי בפגישה הראשונה את ההזדמנות להיראות ולהתגלות בפני בהדרגה. סבלנות וכבוד הדדי הם נושא חשוב מאד בבחירת תלמיד-מורה! בשעורים עצמם שימו לב: האם המורה קשוב אליכם או עסוק בלדבר בעיקר על עצמו? האם הוא שם לב כשקשה לכם בתרגיל מסוים ומתייחס לזה, או שהוא מתעלם? האם אתם מרגישים נינוחים בחדר איתו או שיש אוירה מתוחה ולא נעימה? (כדאי לזכור שהכרות חדשה בין שני אנשים יכולה לפעמים להתפתח לאט ולא כדאי לקפוץ למסקנות מהירות מדי לגבי נקודה זו). האם המורה נותן ביקורת בונה או שהיא פוגענית ומקטינה את התלמיד? האם ההסברים ברורים לכם? האם אתם יודעים איך להתאמן לבד ולתקן טעויות לעצמכם? (זה כמובן לא יקרה מיד, בשלבים הראשונים ללמידה) האם המורה מכוון להפקה קולית רצויה לכם או שהוא נוטה לסגנון שירה לא רצוי לכם? (חשוב לזכור שיש תרגילים שמטרתם היא חיזוק של אזורים מסוימים בקול והסאונד המתקבל יכול להרגיש מוזר ולא נעים בהתחלה. גם כאן לא כדאי לקפוץ למסקנות מהירות מדי מיד בהתחלה). האם יש עבודה מוסיקלית ורגשית על השירים או שהשירה נשארת טכנית בלבד? האם המורה מכוון אתכם להגשת שירים אישית או שאתם נשארים עם חיקוי של המקור? לסיכום מורה טוב לפיתוח קול הוא בעל נסיון רב, מומחה בתחומו, מכיר היטב את האספקט הפיזי של הפקת הקול, מעודד הגשת שירים בצורה אישית, מעודד את התלמיד להתקדמות, רגיש ואמפטי לאופי של תלמידיו ומאפשר לכל תלמיד להתפתח בהתאם ליכולותיו, אופיו וסגנונו. לימוד השירה אמור להיות תהליך מהנה, מרתק ומעצים. אם אינו כזה – הגעתם למורה הלא-נכון... -----------------------------------------------------------------------------------------