אני רוצה לספר על שני תלמידים משני קצוות, כביכול:
תלמיד די חדש (5 שעורים) וזמרת ותיקה ומופיעה כבר זמן רב. בשניהם עלתה בעיה דומה מבחינת שימוש נכון באנרגיית הגוף ליצירת צלילים משוחררים ופתוחים.
התלמיד הראשון הוא בעל אישיות נעימה וקול נעים וצלול. אחד הדברים הראשונים שבלטו בשירה שלו היה שהוא נוהג לשאוף הרבה אויר לפני כל משפט, ולכן גם האויר הננשף יוצא בתנופה וללא שליטה. כתוצאה מכך גם הצליל הראשון במשפט יוצא בתנופה ונוטה לזיוף כלפי מעלה או מטה מהטון הנכון, וכן האויר נגמר לו מוקדם מדי בתוך המשפט.
אחריו הגיעה תלמידה בוגרת יותר שהיא כאמור זמרת ותיקה שמופיעה כבר שנים רבות. התפתחו אצלה הרגלים מסוימים שחלקם טובים ועוזרים לה לשיר היטב, וחלקם מקשים עליה להשתמש בקול בצורה יעילה ומגוונת כפי שהשירים מכתיבים. התברר לי שגם היא, כמו התלמיד, נוטה לשאוף יותר מדי אויר וממש "מתנפלת" על המשפט עם אויר עודף וצליל חזק מדי, ושוב התוצאה היא שהצלילים יוצאים מזויפים וללא שליטה. מה שמרשים בסיפור שלה היא העובדה שגם לאחר כל השנים האלה של שירה מרובה - היא עדיין לא סומכת על הגוף שלה...
למראית עין אני כותבת כאן על בעיה של שימוש לא נכון בנשימה, ובמיוחד בשאיפה, ויכולתי להתמקד מיד בפתרונות פיזיים רגילים.
אבל נראה לי שיש כאן משהו נוסף, ממבט כללי יותר עלינו כבני אדם, שמעכב אותנו מלהצליח לבצע דברים בדרך שטובה וטבעית לנו. אני מאמינה שאם נבין את מהות הבעיה – נדע לזהות אותה ביתר קלות כשהיא קורית ולכן גם הפיתרון פשוט יותר.
כבני אדם חושבים, אנחנו מפעילים הרבה מאד את יכולת המחשבה שלנו כדי להבין מה אנחנו עושים, מה מתאים לנו ומה מונע מאיתנו להגיע למירב הפוטנציאל שלנו. הבעיה היא שרובינו נותנים משקל-יתר למחשבה מתוך התעלמות מתחושות הגוף שלנו.
הגוף שלנו במקורו יודע מה טוב לנו, אם זה בנושא אכילה מתאימה ומספקת, לבוש מתאים מבחינת טמפרטורה, מספר שעות השינה המתאימות לנו, אורך הזמן שאנחנו יכולים להתאמן בספורט וכו'. אבל בעולם המודרני איבדנו את היכולת להקשיב לגוף כמעט לגמרי, ואנחנו מונחים ע"י מחשבות והחלטות וכך מגיעים גם לפחד...
וואו...מה המילה "פחד" עושה בסיפור הזה?
בסיפור הזה הפחד מגיע מהמחשבה ש:
לא ישאר לי מספיק אויר כדי לשיר את המשפט עד סופו,
שהצליל יהיה לי גבוה/נמוך מדי,
חזק/חלש מדי,
ועוד.
ואנחנו מאמינים למחשבה הזו כאילו היא האמת, כאילו זה כבר קרה...
כן, כזמרים אנחנו מונעים המון מתוך פחד ולא סומכים על הגוף שיעשה את עבודתו בנאמנות, בזמן ש"הוא" (שהוא חלק ממני!) יודע בדיוק מה אנחנו צריכים.
ומתוך הפחד – אנחנו "מחליטים על הגוף", לא שמים לב לצורך האמיתי שלו, שואפים המון אויר, גם למשפטים הקצרים -
והתוצאה היא שמיד נאלצים להיפטר ממנו בתנופה בתחילת המשפט,
כיון שהגוף לא מוכן לסבול את עודף האויר הזה...
התוצאה – צליל לא יציב, ווליום מוגזם בתחילת המשפט ופעמים רבות גם זיוף הצליל, בעיקר כלפי מעלה (הסבר לכך בפעם אחרת).
נחזור לשני התלמידים שהזכרתי בתחילת המאמר ונסכם את הבעיה:
שניהם שואפים יותר מדי אויר בתחילת כל משפט, ולכן הם:
א. נושפים הרבה אויר על הצליל הראשון בתחילת כל משפט בלי התאמה לאופי המשפט;
ב. מסיימים את האויר מוקדם מדי לאורך המשפט;
ג. מזייפים לעתים קרובות;
ד. מעייפים ומתישים מאד את הקול והגוף כולו.
אז מה עושים? על כך במאמר הבא - חכו להמשך:)
אשמח לשמוע תגובות ומחשבות שהתעוררו בעקבות קריאה.
