איך מתחברים לאמת הרגשית בשיר?
מזמינה להקשיב לפודקאסט השיחה של רותי חלבני ושלי, כאן או ב- ספוטיפיי, Apple podcast, Google Podcast
מתחת למאמר נמצא הוידאו של השיחה, וכאן ניתן להמשיך לקרוא.
בשיחה הקודמת התמקדנו בסיבות שגורמות לחוסר אותנטיות בביצוע שירים, שמובילה לכך שלא מצליחים לרגש את הקהל, ולכן נכנסים למתח מיותר, עייפות קולית ונפשית מההופעה ולפעמים גם מהמקצוע כולו.
ועדיין נשארנו עם השאלה -
איך להביא את הביצוע האותנטי לידי מימוש? מה עלינו לעשות בפועל כדי להצליח לבצע את זה?
הפתרון לכך הוא בעבודה על משמעות השיר כדי לאפשר למבצע להתחבר לשיר ממקום אמיתי.
זה נעשה דרך עבודה על הדמות, מתוך כבוד לטקסט ולמשמעות האמיתית שנמצאת מתחת למילים, מתחת לפני השטח.
הכלים שאנו משתמשות בהם לקוחים מעולם התיאטרון, והם זמינים לזמרים מכל סגנון ותחום, ולאו דווקא רק לזמרי מחזמר ואופרה.
סדרת השאלות האלה יכולות ללוות את תהליך העבודה על כל שיר, בכל תקופה בחייכם.
ניתנת כאן תבנית קבועה שבכל שיר מביאה אותנו לתוצאה אחרת, בגלל האופי המיוחד של כל שיר וכל מבצע (גם של אותו השיר).
גם כשזמרים שונים מבצעים את אותו השיר הם בוודאי יגיעו לתואצות ותשובות שונות, במידה זו אחרת, כיון שהשאלות מפנות כל אחד לתוך עולמו והשקפתו על אותן המילים והלחנים בדיוק.
השאלות שעלינו לשאול בעבודה על כל שיר
על מה השיר, מי אני בשיר, מה אני רוצה, למי אני אומר את זה, למה. איפה זה קורה,מתי.
על מה השיר?
נצא מנקודת הנחה שלכל שיר יש סיפור משלו, גם הוא אינו גלוי לעין מיד. אם איננו רואים אותו על פני השטח, בואו נדמיין מהו הרקע לכתיבת השיר. אין הכרח לחפש מי כתב אותו ומה היו נסיבות כתיבתו. כיון שהפרשנות היא על המבצע, עליו להיכנס לתוך עולם הדמיון הפרטי שלו, או להיזכר בסיפורים של אנשים סביבו, בספרים שקרא , בהצגות וסרטים שצפה בהם, ובחלומות שחלם.
מקריאת השיר מספר פעמים יתחילו בודאי לעלות אסוציאציות שונות, דימויים, הקשרים רגשיים מהעבר – אישיים ומוכרים מבחוץ. יחד עם האסוציאציות הללו יש לראות גם את הפרטים, העובדות, הפעולות והאווירה העולים מתוך המילים והמוסיקה, ומתוך כך אפשר לקבל תמונה שלמה של השיר. העובדה שמחבר השיר התכוון אולי למשהו אחר בתכלית – אינה צריכה לשנות למבצע, כיון שעכשיו הוא האמן ודרך עיניו וליבו הוא מבצע את השיר.
מי אני בשיר?
כדי להיות מחובר לשיר בכל רגע, על הזמר לדעת מי הוא בשיר הזה. זהו איננו "אני" כללי, כמו - "אני בחורה מאוהבת", "אני אדם מבוגר שנעזב על ידי אשתו", כי זהו ידע כללי שישאיר גם את הביצוע ברמה הזו, לא מעורבת לעומק העניין. על כל זמר ליצור סיפור לכל שיר ולגלם אותו בזמן הביצוע. זה הלא ממש חשוב אם הקהל יבין מהו הסיפור ממנו הזמר שר, כי מה שמתקבל בתהליך זה הוא הגשה מעורבת ועמוקה מצד הזמר. כאמור (בשיחה הקודמת) - הקהל יפרש את הביצוע בדרך שהוא רוצה, ולנו אין נגיעה בדבר או אחריות למה שירגישו.
הזמר לא חייב להיות הדמות בשיר
זמרים שאינם מבצעים בסגנון מחזמר או אופרה, נרתעים לעתים קרובות מלגלם דמות שאינה הם.
הדבר חזק יותר אצל כאלה שכותבים את שיריהם. האם הדבר באמת יפגום ביכולת שלהם להיות אותנטי? אני חושבת שלא, למרות שזו בחירה לגיטימית להישאר תמיד מי שאתה.
הקושי שהם מבטאים - הם לא רואים את עצמם בדמות שאינה הם.
מה ניתן לעשות?
ניתן למצוא מכנה משותף עם הדמות האחרת, משהו שמהדהד למבצע במשותף עם הדמות שבחרנו עלבוד דרכה;
או לחפש רגשות דומים, משהו בסיפור שמזכיר את מהות הסיפור בשיר.
אז למה זה מומלץ?
אמנויות הבמה מאפשרות חופש רב מבחינת הביטוי האישי ונותנות "רשיון" לצאת מהגבולות התרבותיים של מה שמקובל, של החינוך שקיבלנו, של ההיסטוריה שלנו וזו שקשורה אך ורק לתולדות חיינו.
הדבר נכון גם לגבי כתיבת ספרות, שירה, כוריאוגרפיה, קולנוע, ציור ופיסול.
אמנות בכלל מאפשרת חופש רב יותר מבחינת הבעה.
אם תיזכרו בדוגמאות של יוצרים גדולים רבים, תיווכחו שחלק גדול מיצירתם אינו ביוגרפי בלבד, אלא מבוסס על התבוננות באחרים ופיתוח יכולת הבנה של נפש האדם במצבים השונים.
בשבחי ההיפוך:
אז למה שלא נשתמש בחופש הזה כדי לראות אנשים אחרים, מצבי חיים ואופי שונים מאיתנו, ונדמיין את עצמנו בתוך הדמויות והמצבים האלה? נקרא לזה - "להרחיב את גבולות העצמי".
ניקח לדוגמה מקרה בו הרגלי הביטוי הרגשיים של הזמר רחוקים או נוגדים את דרישות הדמות. למשל: זמר מופנם הרגיל להצניע את רגשותיו בתקשורת היומיומית שלו, צריך להביע רגשות כנים בדמות מסוימת מוחצנת יותר.
אם יגלם את עצמו, הוא כמובן יישאר מופנם בגישתו, אך הדמות איננה הוא ועליו לפעול באופן שיתאים לדמות, כלומר להחצין רגשותיו.
פעמים רבות רואים בראיונות של שחקנים, שגילמו דמות פרובוקטיבית, מרושעת, נועזת, מצחיקה מאד - ונוכחים לראות ש(לעתים) האדם הזה הוא בעצם ביישן במידה רבה, נעים-הליכות, מדבר בטון רך יותר ועוד.
זו אינה העמדת פנים, אלא פנים שונות של אותו האדם, כמו כולנו.
כאמור, הבמה מאפשרת לכל אחד מאיתנו להיות משהו אחר לזמן קצוב (בשיר, בהופעה), ואז לחזור לאדם שאנו ביום-יום.
שאלה חשובה של הזמר את עצמו
במקרים בהם הזמר מגלם דמות השונה ממנו, במידה זו או אחרת, עליו לשאול את עצמו בתהליך העבודה: "מה הייתי עושה אם הייתי הדמות (רצוי לתת לה שם מסוים) בנסיבות אלו?" ולא: "מה אני הייתי עושה בנסיבות אלו?"
מכאן נובע כמובן שגם שפת הגוף משתנה מהיומיומית של המבצע, ויש סיכוי שגם ההבעה הקולית תשתנה בהתאם.
הדבר יכול לתת לזמר יכולת לגיוון רב, להיות דמויות שונות, ולהביע את עצמו מתוך הדמויות השונות האלה, דרך הקול, הגוף והסיפורים שהוא בונה דרכן.
דוגמה - לגלם את כרמן מהאופרה כרמן, או אדם שהשתגע, או שיכור. אפשר לחוות שחרור גדול דרך גילום דמויות שונות מאיתנו.
מה אני רוצה
השאלה באה לענות לנו על הסיבה בגללה שרים את השיר.
כמובן שאין הכוונה לסיבות חיצוניות כמו - אני אוהבת את המנגינה, זה מראה את הרגיסטר ה-X שלי וכו'.
מדובר על הסיבה הרגשית שמניעה את הזמר לומר (לשיר) את מה שהוא אומר בשיר.
כשיש מניע או סיבה - יש דחף פנימי עז לבצע את השיר. אפשר לגייס אותו לרצון הזמר שוב ושוב, גם אם מבצעים את השיר במשך שנים רבות.
הדבר יכול לעזור להתגבר על הנטיה לאוטומטיות בביצוע.
למי אני אומר / שר את זה
רבים נוטים לדמיין שהם שרים לעצמם.
הבעיה היא שאין לזמר דחף להוציא את המילים והכוונה החוצה;
הדבר משפיע על הבעות הפנים והמבט, כיוון שאין לאן להסתכל (כי הדיבור מופנה פנימה).
לרוב התוצאה היא התרוצצות המבט או בהיה בחלל ריק;
כיוון שאין עם מי לדב - אין דימוי של התגובה של זה ששרים אליו.
הבחירה למי לשיר צריכה להיות מאד ממוקדת במישהו מבחוץ, וחשוב לא להישאר בתיאור כללי כמו "מישהי שאני מחבב" וכו'.
איפה זה קורה
כדאי לדעת איפה השיר מתרחש, כי זה תורם להעצמת סיפור השיר ולאווירה שיוצרים כשיש את הידיעה הזו.
הדבר מאפשר את החוויה כאילו אנחנו נמצאים בתוך סצנה בסרט או הצגה.
המקום בו השיר קורה הולך איתנו לכל מקום, נמצא איתנו על הבמה או באולפן ההקלטות, בלי קשר לתנאים האובייקטיביים בהם מופיעים.
מתי זה קורה
מתי בשעות היום, באיזו תקופה בשנה (עונה), בחיים (ילדות, הורות, זקנה, רגע לפני אירוע חשוב).
רווח נוסף לתהליך עבודה זה
תופעה ידועה היא "עייפות החומר" מחזרה מרובה על אותם השירים שוב ושוב לעתים קרובות ולאורך שנים ארוכות. אמנים רבים מתלוננים על כך והדבר גורם להם לפעמים למיאוס של ממש מהשירים הטובים ביותר שלהם, אלה שהקהל מצפה להם ולא מוכן לוותר עליהם בהופעות.
לעומת זאת, בעזרת תהליך עבודה זה, שחוזר שוב ושוב לאורך השנים (השאלות "על מה, מי, מה, למה, איפה, מתי") האמן מאפשר לעצמו להתחבר שוב ושוב למקורות השיר ולרגשות שהשיר מפעיל אצלו.
כך קל יותר לשמור על רעננות בביצוע ולתחושות הסיפוק והשמחה שהופעות יכולות לגרום לאמן עצמו.
--------------------
רותי ואני, הקוראות בקול, שוחחנו על הנושא, ואני מזמינה להקשיב לווידאו כאן למטה
השיחה קיימת גם כאודיו בפודקאסט של "הקוראות בקול"
מוזמנים להיכנס לקישור ולבחור את הפודקאסט החביב עליכם (מתחת לתמונת הלוגו שלנו)
------------------------
