אני?במתח? ממש לא...

להאזנה לפרק:

תלמיד שלי הוא זמר שמופיע די הרבה, בעל קול חזק וצלול, ומקבל הרבה מחמאות על הקול שלו ועל דרך ההגשה שלו בהופעות.

אבל כשהוא מגיע לשיעורים, הוא מתלונן על עייפות קולית תמידית, הוא צריך הפסקות של כמה ימים בין הופעה להופעה, ותמיד נמצא בחשש שלא ישלוט בקולו בזמן ההופעות.

התלמיד הזה שייך לקבוצה שלמה של "טיפוסים" הנוטים לחוות את היום-יום ברמת מתח די גבוהה, מדברים מהר, מקדישים יותר מדי אנרגיה לכל פעולה ומעשה, פועלים במהירות גבוהה לפעולות השונות, ומשקיעים כוח פיזי רב מהדרוש כדי לבצע אפילו פעולות פשוטות.

כמובן שקשה לתפקד כך, כיוון שיש בזבוז גדול של אנרגיה, עייפות גדולה יותר, פיזית ונפשית, ופגיעה ביעילות של הפעילות.

מבחינה קולית – הדבר מתבטא בשחיקה של הגרון וסכנה לבעיות במיתרי הקול עד לאובדן הקול.

המאפיינים של זמרים בעלי רמת מתח גבוהה

זמרים כאלה נוטים (לא כל התופעות קורות לכולם כמובן)

• לשאוף יותר מדי או פחות מדי אוויר, ולכן יש התמודדות בלתי פוסקת עם נושא חלוקת האוויר משפטי השירה. שאיפת היתר מעלה עוד יותר את רמת המתח, כי חוסר באוויר תמיד גורם לאדם לחוות מצוקה מסוימת

• להחזיק משפטים קוליים ארוכים מדי ולא לאפשר זמן מספיק לשאיפת אוויר חדש. הדבר פוגע במיוחד כשיש זמן קצר יחסית לשאיפה חדשה בין משפטים. זהו מעגל סגור של חוסר באוויר שרבים אינם יודעים ומבינים את מקורו

• לנשוף כמות גדולה של אוויר בתחילת משפטים, ובכך לאבד חלק גדול מהאוויר; נשיפה כזו עלולה לגרום גם לזיוף הצליל בגלל התנופה הזו שמטלטלת את הצליל

• "לדחוס" את האוויר היוצא בלחץ גדול מדי ובכך להצר גם את הגרון והפקה הקולית

• לעוות את הפנים יותר מדי בזמן השירה כדי לנסות "לרגש" (במקום להיות נוכח מבחינה רגשית)

• לתמוך חזק מדי ולגרום לגוף כולו, או לרוב אברי הגוף, להינעל בנוקשות בגלל מאמץ יתר. אנשים ברמת מתח גבוהה נוטים להשתמש בכוח רב מדי לתמיכה ומאשימים את הלחץ הכללי שהם חווים (כולל זה שבגרון) בפעולת התמיכה עצמה

• לכווץ כתפיים, גב, זרועות, אגרופים, לסת, לשון, לנעול ברכיים וכו' בגלל הלחץ הכללי שהם מפעילים לפעולת השירה

• ללחוץ קולית במקומות בהם חשוב להרפות - כמו במעברים בין רגיסטרים. במקרים רבים זה מתבטא בקושי להגיע לרגיסטר הגבוה ולפתח אותו כראוי. הקושי הוא הן בפיתוח הרגיסטר הגבוה והן במעבר מהאמצע כלפי מעלה. גם בתנועה כלפי מטה יש קושי, כיוון שהם נוהגים לדהור לצלילים הנמוכים באנרגיה גבוהה מדי, כלומר עם כמות אוויר גדולה מדי או לחץ אוויר גבוה מדי. הדבר גורם להורדה מאומצת של הגרון, ומבחינת ההפקה הקולית – יש לחץ על הגרון, הצליל נשמע חנוק, חסר צבע, לעתים אוורירי מדי ולעתים גם אינו מגיע לרגיסטר הנמוך יותר בגלל הסיבות האלה

• לעסוק במיליון מחשבות חיצוניות ("האם בקהל יאהבו אותי?" "אוי, פספסתי את הנשימה כאן!" "השמלה לא יושבת עלי טוב"...וכו') שמסיטות את תשומת הלב מהנוכחות הבימתית שלהם ומהביצוע עצמו

כל התופעות האלה פוגעות ביכולת השליטה הקולית ולעומתה יש בזבוז הרבה אנרגיה מיותרת שמתישה אותם

אבל יש קושי גדול יותר בסיפור הזה

רבים מהזמרים שמתאפיינים ברמת אנרגיה כה גבוהה כלל אינם מודעים למתח הזה והם אינם מזהים זאת בעצמם.

ההגזמה הופכת להיות הנורמה!

ולכן אין מנגנון פנימי אצלם שיכול לעזור להם לתקן משהו בדרך שירה שלהם, והם אכן עובדים קשה מדי כל הזמן!

קשה למצוא איזון כשיש עודף או חוסר באנרגיה. אפשר לומר שזו משימת חיים לאדם בעל אנרגיה גבוהה מדי.

יש דרכים שונות לטיפול ואימון למתח עודף בתחומי חיים שונים, אבל הקושי שאני רוצה להתמקד בו הוא

ההתייחסות האישית של הזמר שמתפקד באופן קבוע ברמת מתח גבוהה

מה שנחווה אצל הקהל או המורה שלו כמתח ושימוש רב מדי בכוח כדי לשיר - יכול להחוות על ידו כשירה נינוחה ונעימה,

ולכן קשה יותר לגייס אותו לתהליך משותף של שחרור ממתח עודף זה.

קרה לי שהערתי לזמרים כאלה על כתפיים מכווצות, שאיפה רדודה מדי, תמיכה חזקה מדי, וכששאלתי אותם אם הם חווים ומבינים על מה אני מדברת, לרוב יש הבעת פליאה על פניהם -

"באמת? לא, אני לא חושב שזה נכון...אני מרגיש לגמרי נינוח..."

אנשים רבים עם רמת מתח גבוהה מאד מדווחים על התופעה בה כשיש ירידה מתחת לסף המתח שהם רגילים לחיות בו – הם נעשים חסרי חיים, חסרי כוח, רפויים מדי...

תלמידה כזו אמרה לי פעם, לאחר שתרגלנו רגיעה דרך תרגילים שונים, שהיא מרגישה חולשה ולא רגיעה, והתחושה הייתה לה לא נעימה;

תלמיד אחר אמר לי שהוא מרגיש תחושה המזכירה לו מחלה.

מבחינת השירה, פעמים רבות הקול נעשה אוורירי יותר, לעתים יש בריחת אוויר בשל השחרור היחסי שנוצר, מאבדים חלק מעוצמת הקול שרגילים אליה וזה פוגם גם בדרך ההגשה שהיו רגילים אליה.

החוויה הכללית היא ש-

לקחו להם את הכלים איתם תפקדו ואליהם היו רגילים.

לאדם מן הצד זה יכול להראות כדבר ברור מאליו – יש ירידה בתפקוד, אבל היא זמנית והיא נועדה לעליה מחדש, בדרך נכונה ובריאה יותר.

אבל למי שנמצא בתוך התהליך הדבר אינו ברור, וזה יכול לעורר פחד ממה שצפוי להם קולית, מאובדן יכולות שרכשו והתרגלו לחיות איתן.

רבים הביעו מוכנות להמשיך לסבול קולית, ורק לא לאבד את הצבע, העוצמה ודרך הביטוי שלהם.

רפואת הקול מכירה זמרים שפנו לבקשת עזרה רק לאחר שכלו כל הקיצין ולא הייתה לזמרים ברירה אחרת, בגלל אובדן קול.

כלומר – היו סימני אזהרה מוקדמים, אבל הם התעלמו מהם, בגלל הפחד מהשינוי שיידרש מהם.

וכאן הקושי:

איך לעודד אדם להשתנות ולהשתפר אם איננו מרגיש שיש לו בעיה?

וגם אם יש לו בעיה קולית (כתוצאה מהמתח הזה) - איך להעביר למודעות שלו שהוא בעצם גורם לכך ע"י השימוש הרב מדי בכוח?

איך נאפשר לו להפחית בכוח הזה מבלי שירגיש שהוא מאבד משהו מהחיות וההבעה האישית שלו?

הפתרונות לכך אינם פשוטים ולכן הם צריכים להיות מגוונים, ואין דרך אחת שתפתור הכל.

נראה מה ניתן לעשות בשיעורים:

1. קודם כל חשוב לעורר את המודעותשל הזמר שיש בעיה כזו, גם אם אינו מודע לה.

זוהי אינה הטפת מוסר, אלא שיחה עניינית, בה מראים מהו השימוש שאינו נכון ואת הסיבות הישירות לקושי ועייפות הקולית

2. תרגילי הרגעה פיזיים, כמו מתיחות עדינות לכל אברי הגוף וסיבובי מפרקים הנעשים באיטיות;

מומלץ וחשוב לחזור אליהם בקצרה גם תוך כדי השיעור, ולא רק בתחילתו, כיון שהמתח נוהג להרים ראש שוב ושוב במהלך התרגול והשירה. גם שירה תוך כדי תנועה כמו ריקוד פשוט, הנעת הזרועות תוך כדי שירה, יכולה לעזור להפחית את רמת המתח הגדולה. חשוב לציין שלא מדובר ברוגע מדיטטיבי, שיכול להוריד את רמת האנרגיה למצב דומה יותר לשינה.

עלינו לחפש עם התלמיד את האיזון המתאים לביצוע, הגשה, הופעה.

3. תרגילי נשימה איטית, עם תשומת לב מיוחדת לשאיפות מאד איטיות; תרגול נשיפה ארוכה תוך כדי תנועה בחדר או בהליכה;

4. תרגילי קול: עבודה בעוצמה בינונית ומטה; עליה מדורגת תוך החלשה של הקול בעליה, כדי להפחית במתח ולאפשר מעבר בין הרגיסטרים; שימוש בקשית, בברבורים, ng ושאר SOVT הנוחים לאותם תלמידים;

5. שימוש בדימויים נעימים, תמונות ודימויים שמעוררים רגשות חיוביים ושלווים (כמו לפרוש כנפיים, לדמיין תנועת מים, משב רוח נעים וכו'). כשהתלמיד מצליח לבצע תרגיל או שיר בדרך רגועה יותר, לשאול אותו איזה דימוי עולה לו, מה זה מזכיר לו מחייו, כמו מה זה מרגיש או נשמע. לתעד את הדימוי האישי של התלמיד, לבקש ממנו לזכור זאת וגם להזכיר לו בשיעורים הבאים. זהו כלי עבודה מצוין לפתרון המתח העודף.

6. לדעת מראש מה המשימה שעומדת בפנינו לפני כל שיר וכל משפט. לשם המחשת המושג "המשימה שעומדת בפנינו" אשתמש בהדמיה פשוטה:

נדמיין משימת הרמה של סלע גדול.

נתבונן ונאמוד את משקלו, ניגש אליו ונדמה מראש איזה כוח עלינו לגייס כדי להרים אותו.

עד כאן זה טבעי ורגיל, נכון?

עכשיו נדמיין סלע זהה בגודלו אבל כזה שעשוי מקלקר, כמו בשימוש בתיאטרון...

הגודל, הטקסטורה והמבנה זהים, אבל כשאדם ניגש להרים אותו עם אותה רמת כוח שהוא השתמש בה כדי להרים את הסלע האמיתי...

אתם בוודאי יודעים מה יקרה - האדם יעיף את הסלע באוויר, בגלל הכוח הרב מדי שהשתמש בו כאן.

לכן עלינו להכיר מראש את גדול המשימה, כלומר מה כל משפט וכל קטע מוזיקלי דורש מאיתנו, כך שנתאים את רמת האנרגיה לכך מראש ונגיע מוכנים היטב.

7. להזכיר להם שיש סיכוי שיחוו בתחילת התהליך ירידה ביכולת שלהם, אם זה כחוויה סובייקטיבית (כשלאזני העולם הם נשמעים טוב) או באופן מוחלט, כלומר – יש באמת צניחה מסוימת באיכות השירה. קבלת השינוי הכרחית, ומתוכה עולה הידיעה שבסוף המנהרה הזו יש אור והשינוי לטובה המיוחל יגיע, בצורה של שירה כפעולה קלה יותר.

על המורה להזכיר שוב ושוב שהשינוי לרעה הוא זמני בלבד, והוא מהווה רק תקופת מעבר מהרגל ישן ומזיק לרכישת הרגלים חדשים שאינם מוכרים עדיין מספיק.

8. כשיש רגע בשיעור בו השירה קורית בקלות והחוויה הפיזית נעימה לזמר,

חשוב להזכיר לו לשים לב לרגע הזה, להטמיע את ההרגשה הטובה הזו,

לשים לב לתחושה בגוף ולסאונד הבריא שהופק ללא מאמץ יתר –

ולבחור מרצון לשחזר זאת שוב ושוב גם כשהוא לא נמצא בשיעור.

9. נקודה אחרונה שחשוב לשים לב אליה:

כשהזמר מצליח להפחית ברמת המתח הקיצונית, זו שהזיקה לו,

עלינו לעודד אותו לחזור לשיר ברמת אנרגיה גבוהה כשהקטע המוזיקלי דורש זאת, כמו שהיה רגיל ובהתאם לסגנון המוזיקלי שלו.

הפעם הוא יבצע את השירים בדרך בריאה יותר בשבילו, מבלי לאבד את האיכויות הסגנוניות והיחוד שלו.

אם לא נעשה את המשך התהליך, הזמר עלול להיתקע בשלב הרגוע מדי שאינו מתאים לסגנונו

עם הזמן החוויה של שירה נינוחה יותר נעשית מוכרת וטבעית יותר, וקל יותר לזמר ברמת מתח גבוהה לשיר כך, גם אם הוא עצמו לא השתנה במאפיינים האישיותיים שלו.

----------------------

המאמר הזה נכתב מתוך הכרות אישית וארוכת שנים עם הבעיה...כל מי שמכיר אותי יודע שאני חיה ברמת מתח גבוהה, מדברת מהר מדי, לפעמים חזק מדי...

תלמידה חביבה אמרה לי בחיוך: "את נהנית להיות במתח, נכון?"

האמת שלא...לא כיף לי כל-כך עם עצמי, אבל אני רואה את החיים כמסע לשיפור היכולות.

העבודה על התפתחות ושינוי אינה פוסקת אף פעם, ואופיו של אדם אינו משתנה לגמרי (לפחות מנסיון חיי),

אבל אני יכולה להעיד שגם אנשים כמוני יכולים לשלוט על המתח הפיזי בזמן השירה, בגלל היכולת לפתח מודעות אליו ולחזור שוב ושוב לחוויית השירה הנעימה.

המפתח הוא זיהוי המתח כשהוא עולה, ואז חזרה אל החוויה הנעימה, מבחינה פיזית ורגשית כאחד, שעוזרת לנו לשלוט על כך ולשיר בדיוק באופן שמתאים לנו וליכולות שלנו.