מיתוסים נפוצים על נשימה בשירה

מה קורה כשסומכים על מה שהגוף יודע

נשימה היא אחד הנושאים המרכזיים והמורכבים בהוראת פיתוח קול,

ודווקא בגלל שהיא כל כך בסיסית, נוצרו סביבה מיתוסים רבים.

כמה פעמים אתם מוצאים את עצמכם אומרים בשיעור:

"קח/י הרבה אוויר ו..."

ואז רואים (ושומעים) שהתלמיד לקח יותר מדי אוויר וגם נשף אותו מהר מדי?

זה מבלבל - הרי התלמיד שאף המון אוויר.

אז למה הוא נשאר ללא אוויר בסוף המשפט (או אפילו לפני סופו)?

האם בפעם הבאה נבקש ממנו לקחת עוד יותר?

נשימה היא אחד הנושאים שבהם שינוי קטן בהוראה יכול לייצר שינוי גדול אצל תלמידים,

אבל רק אם אנחנו מוכנים לבדוק מחדש את ההנחות שלנו.

דווקא בגלל שהיא כל כך בסיסית וטבעית,

מיתוסים סביב הנשימה עוברים ממורה למורה,

ולעיתים מקשים יותר משהם עוזרים.

תנו לאוויר להיכנס

מיתוס ראשון

"אנחנו ממילא נושמים מרגע הולדתנו, אז למה צריך ללמוד לנשום במיוחד כדי לשיר?"

זה נשמע הגיוני, אבל מפספס נקודה מרכזית.

אנחנו גם מדברים כל החיים, ובכל זאת לומדים דיקציה, הגשה וטקסט.

נשימה יומיומית נועדה כדי לחיות.

נשימה לשירה נדרשת למשימה אחרת לגמרי:

שליטה בדינמיקה, באורך משפט, בגובה ובאיכות הצליל.

הנשימה בשירה מתארגנת לפי אורך המשפט והאתגרים הקוליים,

והיא שונה מהותית מהנשימה בדיבור יומיומי.

לא מלמדים נשימה כי התלמיד לא יודע לנשום,

אלא כי הוא צריך ללמוד לתאם את הנשימה עם פעולה קולית מורכבת יותר.

מיתוס שני

"צריך כל הזמן להחזיק את האוויר"

המושג החמקמק "להחזיק" מייצר בלבול.

יש תלמידים שמפרשים אותו כסגירה או עצירה, אחרים כקיבוע של הבטן או של הצלעות.

בפועל, אין החזקה סטטית.

יש תיאום מתמשך בין שחרור האוויר לבין פעילות השרירים.

נשימה בשירה היא תהליך דינמי, לא מצב קפוא.

מומלץ לשנות את ההנחיה לכיוון של תנועה תוך ויסות, כמו:

"שימי לב לקצב זרימת האוויר במשפט", או "חלק את האוויר הזורם לאורך כל המשפט".

מיתוס שלישי

"יש דרך אחת נכונה לנשום"

בפועל, אין תבנית אחת שמתאימה לכל גוף, לכל סגנון ולכל הקשר מוזיקלי.

נשימה באופרה אינה נשימה בבלטינג, ונשימה בדיבור אינה נשימה בפרזה ארוכה בלגטו.

תפקידנו כמורים הוא לעזור לתלמיד להבין איך הגוף שלו עובד, ולא לשכפל מודל אחד.

מיתוס רביעי

"אם חסר לך אוויר – סימן שלא השתמשת במספיק תמיכה בשירה"

הבדיקה תמיד מתחילה מאופן השאיפה.

אם היא נכונה, רגועה ומותאמת למשימה במשפט הבא,

יש התארגנות טבעית של שרירי התמיכה גם מבלי שנגייס אותם בכוח.

יותר מכך - תמיכה חזקה מדי עלולה להזיק, משום שהיא יוצרת מתח עודף ומקשה על ויסות האוויר.

יש מקום לשימוש בתמיכה יזומה, אבל היא תמיד מגיעה אחרי שהשאיפה מבוצעת נכון

וכמות האנרגיה המושקעת בתמיכה מתאימה לגודל המשימה (המשפט אותו שרים).

מיתוס חמישי

"צריך להתמלא באוויר ככל האפשר לפני כל משפט"

כאן נוצר חיבור מטעה בין התחושה שכמות גדולה של אוויר תיתן יותר ביטחון,

לבין התוצאה בפועל - עודף שמקשה על השליטה.

שאיפה גדולה מדי מייצרת מתח, מרימה כתפיים, מקשיחה את הגוף ולעיתים דווקא מקצרת את המשפט.

כאשר נכנס עודף אוויר, הגוף מנסה להיפטר ממנו במהירות,

ולכן הנשיפה מתחילה בעוצמה גדולה מדי.

אם זה לא קורה – הזמר ינסה לווסת את הנשיפה בעזרת שרירים חיצוניים,

מה שנראה לעיתים קרובות כהרמה או כיווץ של הכתפיים,

וכך נוצר מתח מיותר שמפריע לזרימה החופשית של הקול.

שירה לא דורשת מקסימום אוויר אלא מינון מדויק.

בדיוק כמו שלא לוחצים תמיד עד הסוף על דוושת הגז, גם כאן נדרשת התאמה, לא הצפה.

מיתוס שישי

"אסור לבית החזה לזוז בזמן השאיפה"

זה מיתוס שנשמע “טכני”, אבל יש לו השפעה גדולה.

בפועל, תנועת הבטן והצלעות גוררת תנועה עדינה גם בבית החזה.

ניסיון לקבע אותו יוצר מחנק, תחושת חוסר באוויר וחוויית כיווץ כללית בגוף.

תנועה אינה אויב. עודף שליטה כן.

מיתוס שביעי

"אין חשיבות למיקום השאיפות בשירה"

כאן כבר מדובר בטעות בגישה.

מיקום שאיפה משפיע על משמעות הטקסט, פרייזינג, רצף מוזיקלי ועל תחושת מאמץ.

מבחינה פיזית - כשזמר לא יודע היכן לשאוף במהלך השיר,

הוא עתיד לגלות משפטים שאינו יכול להתמודד איתם בגלל אורכם,

ואז – הוא עלול לשאוף במקומות לא מתאימים (כמו אמצע מילה),

או לנסות לסחוט את האוויר ואת כוחו, מה שמוביל להצטברות של מתח פיזי ונפשי לאורך ההופעה..

בחירה מודעת של מקומות נשימה היא חלק בלתי נפרד מהוראה מוזיקלית וקולית.

התרגיל החשוב ביותר בעיני הוא זה: "אוויר נכנס מעצמו"

הגוף יודע בדיוק לכמה אוויר הוא זקוק בשאיפה,

והדבר משתנה מרגע לרגע ולפי אופי המשימה (אורך המשפט, עוצמת הקול, מידת המעורבות הרגשית ועוד).

לכן אין ספק ששאיפה רבה ככל האפשר אינה נכונה

כי אין בה הקשבה לצורך האמיתי של הגוף.

במקום זה - פשוט לומר לפני משפט או תרגיל – תנ/י לאוויר להיכנס.

תרגול אפשרי לנושא

• לדמות אורך משפט על פי מספר שניות ידוע מראש (המורה אומרת זאת בקול) והתלמיד נותן לאוויר להיכנס לפי הנחיה זו

• בהמשך ניתן להעלות את הספירה בהדרגה ולהרגיל את התלמיד להרגיש בחוש כמה אוויר נדרש ממנו בכל פעם

• שלב נוסף בתרגיל הוא שינוי אורך הנשיפה באופן אקראי, כפי שמשפטי שיר משתנים מרגע לרגע. המורה אומרת מספר (למשל: 6, 8, 3), המייצג את אורך המשפט,

  והתלמיד שואף בהתאם לאורך שניתן

• ובשלב אחרון - לתרגל זאת ע"פ משפטי השיר המאתגרים - לדמות מראש את האתגר שבהם, לתת לאוויר להיכנס בהתאם ולנשוף על ss ואז לשיר אותם במלואם.

הזמנה להתנסות

בשיעור הבא, לפני משפט או תרגיל אחד בלבד, נסו לא לומר "קח/י נשימה"

ואמרו במקום זאת -

תנ/י לאוויר להיכנס.

בלי לתקן ובלי להוסיף הוראות, רק לשים לב למה קורה:

• יש פחות הצטברות של מתח משאיפות יתר או מחוסר באוויר

• יותר התאמה בין המשימה הקולית לבין מה שהגוף באמת צריך

וכשזה עובד - הגוף נעשה רגוע, הנשימה מתאזנת והקול מקבל שליטה ושקט גם בתוך אתגר.

אם משהו מכל זה שווה לקחת לשיעור הבא - זו האפשרות לאפשר לגוף להיות רגוע בזמן התרגול והשירה, ולסמוך על כך שמתוך הרוגע הזה תגיע גם השליטה הקולית.

אילו מהמיתוסים האלה מוכרים לכם מהשיעור, ואיפה הם מופיעים גם בהוראה שלכם?

למורים לפיתוח קול

אם את/ה מורה לפיתוח קול ורוצה להעמיק בעבודה מעשית בנושאים כמו אלה,

פתחנו, רותי חלבני ואני - 'הקוראות בקול', רשימת המתנה להשתלמויות.

 אפשר להצטרף כאן: השתלמויות למורים לפיתוח קול - רשימת המתנה

------------------------------------------------------------------------------------------

מוזמנים לקרוא מאמר קודם שלי על נושא הנשימה:

נשימה בשירה: למה שליטה בנשיפה לא תמיד מספיקה

רכישת הספר שלי להוראת פיתוח קול:

⁠ "לעלות אוקטבה – ארגז הכלים המקצועי למורה לפיתוח קול"⁠

לפודקאסט 'הקוראות בקול'