דימויים בהוראת פיתוח קול: כלי עזר, לא תחליף להבנה

להאזנה לאודיו של הפרק

האם נכון להשתמש בדימויים בשיעורי פיתוח קול?

השאלה הזו עולה לא מעט בקרב מורים.

היא נעשתה מורכבת עוד יותר ככל שהידע המדעי על הקול נעשה נגיש:

התברר שחלק מההנחיות שנמסרו במשך שנים כעובדות פיזיולוגיות או אקוסטיות הן למעשה דימויים,

שנועדו לעזור לתלמיד להגיע לתוצאה קולית מסוימת.

בעקבות ההתפתחות הזו נוצרה, לתקופה מסוימת, הסתייגות גורפת משימוש בדימויים.

כל הנחיה שלא תיארה במדויק את המתרחש בגוף נתפסה כלא מקצועית.

נדמה לי שגם התקופה הזו מתחילה לחלוף.

ככל שאנחנו מרגישים בטוחים יותר בידע המקצועי שלנו, קל לנו להכיר בכך שלא תמיד אפשר,

ולא תמיד מועיל, ללמד שירה באמצעות הסברים מדעיים בלבד.

לכן התשובה שלי ברורה:

בהחלט יש מקום לדימויים בהוראת פיתוח קול.

אבל חשוב לדעת מה תפקידם ומהם הגבולות שלהם.

למה דימויים יכולים לעזור?

עבודה עם הדמיון היא חלק טבעי מהביטוי האמנותי.

שירה אינה רק פעולה גופנית ואקוסטית, אלא גם חוויה, כוונה ויצירת משמעות.

נוסף על כך, חלקים רבים במנגנון הקולי חבויים מן העין ואינם ניתנים לשליטה ישירה ופשוטה.

איננו יכולים לומר לתלמיד "הפעל עכשיו את השריר הזה" ולצפות שיוכל לעשות זאת.

לעתים דימוי, צליל, תנועה או תחושה עקיפה יעוררו את התגובה הקולית שאנחנו מחפשים.

המבחן החשוב אינו אם הדימוי נשמע יפה או הגיוני, אלא מה הוא גורם לתלמיד לעשות.

אם בעקבותיו ההפקה נעשית יעילה, חופשית ומתאימה יותר למטרה, הדימוי שירת את תפקידו.

אם הוא יוצר בלבול, מאמץ או ניסיון כפוי להשיג תחושה מסוימת, צריך לעצור ולנסות דרך אחרת.

לא כל תלמיד לומד באותה שפה. דימוי יכול לפתוח דרך אל הקול, אבל לפעמים דווקא הנחיה ברורה לפעולה היא שמאפשרת את השינוי

כשהדימוי אינו עובד

לעתים מורים מצפים שהתלמיד יחווה בדיוק את מה שעולה בדמיונם.

כאשר זה אינו קורה, קל לחשוב שהתלמיד לא הבין, לא התאמץ מספיק או אינו משתף פעולה.

אבל תלמיד אינו אמור להיכנס אל הדמיון של המורה.

האחריות לקרב אותו אל הפעולה הקולית הרצויה מוטלת על המורה.

אם הדימוי אינו עוזר, אין טעם לחזור עליו שוב ושוב או לדרוש מהתלמיד להתאמץ יותר כדי "להרגיש נכון".

צריך לחפש ניסוח, פעולה, תרגיל או דימוי אחר.

לא כל תלמיד מתחבר לדימויים

יש תלמידים שאינם מתחברים לדימויים ומעדיפים שפה ברורה המנחה אותם מה לעשות ומה מטרת הפעולה. חלקם אומרים זאת במפורש:

הסבר באמצעות תחושה דמיונית או תמונה אינו עוזר להם, ולעתים אפילו מבלבל אותם.

הם רוצים להבין מה בדיוק הם מתבקשים לעשות, מה הסיבה לכך ואיך יוכלו לדעת אם הפעולה הצליחה.

אני מכירה היטב את ההעדפה הזאת גם מעצמי.

כתלמידה, תמיד העדפתי להבין מה אני אמורה לעשות ומה הסיבה לכך.

דימוי יכול היה לעזור לי, אבל לא במקום הסבר ברור.

תלמידים אחרים אינם מנסחים את העדפתם במילים, אך אפשר להבחין בה דרך תגובותיהם:

מבט מבולבל, קושי לחזור על התרגיל מתוך ההנחיה, שעמום או התכנסות.

במקרה כזה כדאי לנסח את ההנחיה מחדש כפעולה פשוטה וברורה ולבדוק אם חל שינוי.

אין צורך לשכנע תלמיד להתחבר לדימויים.

אם הוא לומד טוב יותר באמצעות פעולות, הסברים והדגמות, על המורה לדעת ללמד גם בשפה הזאת.

ויש כמובן תלמידים שמגיבים היטב לשתי הדרכים.

לכן טוב שמורה יפתח שפה עשירה של דימויים, לצד היכולת להסביר באופן ברור

מה הוא מבקש להשיג ואילו פעולות עשויות להוביל לכך.

דימוי אינו תחליף לידע

הקושי מתחיל כאשר המורה מכיר את הנושא רק באמצעות הדימוי.

כל עוד הדימוי עובד, נדמה שהכול בסדר.

אבל כאשר הוא אינו מוביל לתוצאה הרצויה, אין למורה דרך להבין מה השתבש ולאן לפנות מכאן.

לדוגמה, מורה רוצה לעודד תחושת רטט קדמית ומבקש מהתלמיד "לשים את הצליל באף".

התלמיד אינו מרגיש את מה שהתבקש להרגיש, ולכן הוא מנסה לדחוף את הצליל קדימה.

במקום שינוי מועיל, עלולים להופיע לחץ בגרון ומאמץ מיותר.

הצליל, כמובן, אינו נוצר באף וגם אי אפשר לדחוף אותו אליו.

תחושת רטט באזור האף או הפנים היא תוצאה אפשרית של האופן שבו הצליל נוצר ומושפע ממערכת התהודה. היא אינה המטרה בפני עצמה, וגם אינה מדד יחיד לאיכות ההפקה.

כאשר המורה מבין מה הוא רוצה לשנות, אילו פעולות עשויות לעורר את השינוי

ואילו סימנים יעידו שהוא אכן התרחש, הדימוי חוזר למקומו הראוי:

הוא נעשה אחת מכמה דרכים אפשריות להוביל את התלמיד אל התוצאה.

לאותו יעד אפשר להגיע בדרכים שונות

לכל פעולה קולית אפשר למצוא יותר מדימוי אחד, ולצד הדימויים אפשר להשתמש גם בחיקוי,

בתנועה, בתרגיל קולי, בשאלה מכוונת או בהסבר קצר.

גם תלמידים מעלים לעתים דימויים משלהם.

הדימוי האישי שלהם אינו חייב לתאר במדויק את מה שמתרחש מבחינה פיזיולוגית.

אם הוא עוזר להם לחזור על הפעולה בקלות, ללא מאמץ מזיק, ולהגיע לתוצאה הרצויה, יש לו ערך.

המטרה אינה לגרום לכל התלמידים לדמיין את אותו הדבר.

המטרה היא לעזור לכל תלמיד למצוא דרך יעילה, ברורה וניתנת לשחזור אל הקול שהוא מבקש להפיק.

לכן מורה טוב אינו צריך לבחור בין דימויים לבין ידע.

הוא זקוק לשניהם:

להבנה מקצועית מעמיקה, ולשפה הוראתית גמישה ועשירה

שמאפשרת לתרגם את הידע הזה לעבודה עם אנשים שונים.

ככל שאנו ממשיכים ללמוד, אנחנו לא רק מוסיפים עוד תרגילים או דימויים למאגר.

אנחנו מפתחים את היכולת להבין מה אנחנו שומעים, לבחור כיצד להגיב ולשנות כיוון

כאשר הדרך הראשונה אינה מתאימה.

אם אתם מורים לפיתוח קול ורוצים להמשיך להעמיק בדרך שבה אתם מקשיבים, בוחרים ומלמדים,

אתם מוזמנים להצטרף לרשימת העדכונים שלנו על השתלמויות מקצועיות שאנחנו יוצרות במסגרת 'הקוראות בקול'.

עדכונים על השתלמויות למורים לפיתוח קול

רכישת הספר שלי להוראת פיתוח קול:

⁠ "לעלות אוקטבה – ארגז הכלים המקצועי למורה לפיתוח קול"⁠

לפודקאסט 'הקוראות בקול'