צפיתי עכשיו בווידאו של טליה שפירא, במערכון "המכווצת", ולמרות שהצחוק התגלגל כמו אז, כשראיתי אותה בהופעה חיה לפני הרבה שנים, חשתי שוב את דקירת הכאב שחשתי גם אז.
עצרתי רגע להתבונן פנימה, להבין מה קרה לי.
שאלתי את עצמי אם זה בגלל שהיא איננה כבר, בגלל העצב שמלווה אותי מאז שנפטרה...
אבל לא, גם בזמן ההופעה שלה חשתי את המחנק הזה בגרון. מה המשמעות שלו?
היא מביטה ישר לקהל, מדברת מתוך תשוקה ולהט, וגם כשהאנשים בקהל מתגלגלים מצחוק, היא נשארת בריכוז מלא בדמות ומאמינה לחלוטין שהדמות מדברת מתוכה.
פתאם הבנתי...
אני סוטה כאן רגע לשיעורים שאני מלמדת שיעורי מחזמר ועבודה על הגשת שירים עם זמרים. כשתלמיד מבקש ממני לעבוד על שיר קומי, אני חוששת מההתמודדות עם זה. למה?
כי אני מאמינה שנדרש חוש הומור כדי לגלם דמות קומית, וכשאין את זה לזמר - אני לא רואה שום דרך ללמד אותו את זה.
אבל יש עוד סיבה.
גם זמרים עם נטייה לקומיות נופלים בדבר מסוים אחד - הם מנסים להצחיק, מגזימים את הדמות, מראים לקהל למה היא מצחיקה. זאת אומרת - הם מביטים עליה מבחוץ, צוחקים עליה, ולכן הביצוע יוצא מאומץ ומנוכר.
ואילו טליה שפירא בונה דמות שלמה לגמרי, עד כדי כך שהיא מכירה אותה היטב, מדברת מתוכה , מבינה את רגשותיה ודרך המחשבה שלה כאילו היא נמצאת בתוכה.
ואז -
אין מאמץ, אין קושי לשמור על ריכוז, לא צריך להשתדל להצחיק, אלא פשוט להיות.
לכן גם כשהיא אומרת דברים משעשעים, יש בהם אמת עמוקה, הם נוגעים ללב, והם מעוררים בי דמעות, יחד עם הצחוק המתפרץ. היא יוצרת דמות אמיתית ואמינה, יחד עם הצדדים המגוחכים והמוגזמים שבה.
קל לאבד אמינות כשיוצרים דמות קומית, בגלל הרצון העז להצחיק, אבל אם זוכרים שמתחת למעטה המשעשע נמצא כל הזמן אדם בשר ודם, עם רגשות ומניעים לכל מעשיו ודבריו, קל יותר לשמור על הדמות האותנטית לאורך כל הדרך.
זו הגדולה (greatness) של טליה!
ממליצה לכל זמר שרוצה לשיר שיר קומי ללמוד מהדרך בה טליה שפירא גילמה את הדמויות שלה.
