לעזוב את הישן, להסכים לחדש - לטובת שינוי והתפתחות

כשלומדים לשיר באופן חדש, טכניקה חדשה, סגנון חדש, לאחר זמן רב של שירה באופן אחר, זמרים רבים חווים מעין נסיגה ביכולת הקולית שלהם, והדבר מעורר בהם חששות גדולים על כך שהם מאבדים חלק מהיכולות שלהם, בלבול רב ולעתים אפילו רצון לעזוב את הלמידה בכלל.

למה זה קורה?

אני חושבת שזה קשור לתופעה המאפיינת את רוב בני האדם:

נקודת המוצא של רבים, בכל תחום - היא הרצון להישמע ולהראות במיטבנו עד כמה שניתן.

יש רבים המוכנים לעשות הכל כדי להראות את עצמם במיטבם בכל מצב.

איך זה משפיע על ההתפתחות בשעורי פיתוח קול הן על זמרים והן על המורים?

יש ציפיה לכך שיופי הקול והיכולות יופיעו מיד, שהזמר יתקבל מיד באהבה ובתשואות

ושכל הקשיים הקוליים והסגנוניים יפתרו מאליהם תוך מספר שעורים/שבועות/חודשים.

אבל מה שקורה בפועל שונה מאד מהציפיה הנ"ל...

זמרים שמתחילים ללמוד חווים קושי מסוים שחוזר על עצמו:

כשלומדים אופן שירה אחר, חדש להם פיזית,

כשהם נדרשים לבצע שינויים בטכניקה,

תלמידים רבים מדווחים על ההרגשה שמשהו אחר הולך לאיבוד, נעשה פחות טוב ויציב.

הם חווים בלבול ופחד מסוים על כך שהם מאבדים חלק מהיכולות שלהם.

לדוגמה:

· למידת נשימה בדרך מבוקרת ומודעת יותר גורמת לחוויה של חוסר אוויר;

· למידה חדשה של תמיכה גורמת למתח גדול בגוף, ובעיקר באיזור הגרון;

· למידת רגיסטר חדש גורמת לתחושת חולשה קולית, בריחת אוויר והפחתה ביופי של הקול;

· שינוי בעוצמה קבועה אצל זמרים הרגילים לשיר רק חלש או רק חזק – גורם להם לטלטלה גדולה.

מה קורה כאן? האם זה נורמלי, צפוי?

מה צפוי לקרות בהמשך?

ציפור בין שני ענפים

קראתי פעם דימוי יפה למצב הזה:

ציפור עפה בין שני ענפים.

כל ענף הוא זמן מנוחה לרגליה, זמן ביטחון והתמקדות.

זמן המעוף בין הענפים הוא המרחב הריק, הלא ידוע, זמן של "בין לבין".

כך הוא הדבר בלמידה חדשה.

הזמר עוזב משהו שהכיר קודם ועדיין לא הפנים את הידע החדש.

הוא מרגיש תלוש וללא קרקע יציבה.

הוא "עף" לנקודה הבאה, אבל באמצע איננו יודע בדיוק מה הוא עושה, מה הוא אמור לעשות ולהרגיש,

והוא תלוי יותר במורה שיאמר לו איך לנהוג, מתי זה עובד לא, מה עליו לתקן וכמה עליו לעשות כדי להשתפר.

מצב כזה אצל ילד הוא די נורמלי, כי ילדים ממילא תלויים במבוגרים שינחו אותם בדרכם, בכל תחום.

לעומת זאת, אצל מבוגרים הדבר קשה ובעייתי יותר.

לדוגמה, אשה בת 50 שמתחילה ללמוד פיתוח קול אצל מורה חדשה, גם אם היא מגיעה עם ניסיון קולי קודם,

עלולה לחוות בלבול ואובדן דרך כזמרת בגלל שינויים בהנחיה הטכנית של המורה החדשה.

עליה להסכים לחוות את חוסר האונים הזה לתקופה מסוימת ולסמוך לגמרי על המורה החדשה שלה, שתוביל אותה למקום טוב יותר קולית.

האמון שנדרש ממנה בשלב זה של חייה אינו טריוויאלי כלל וכלל, והוא דורש אומץ והחלטה.

החשוב מכל – על המורה ליידע את התלמידה על כך שזהו תהליך נורמלי וצפוי, ושהדברים יסתדרו מאליהם, ככל שתתקדם עם רכישת הידע החדש ושינוי ההרגלים.

אם כך, במה זה מועיל לנו?

אני מאמינה שהמודעות לתופעה זו יכולה לעזור לתלמידים לקבל את השינוי,

לזכור שהוא זמני

ושאחריו תבוא צמיחה למקום חדש וטוב יותר.

ואז תגיע ההתמודדות הבאה...

כי ככה זה בלמידה, עד תום החיים (ואולי גם מעבר לכך)

אני מזמינה להקשיב לשיחה שלנו על הנושא.

האם המצב שתיארנו כאן מוכר לכם?

האם חוויתם את הנסיגה הזו בתהליך הלמידה שלכם כזמרים?

האם הידיעה של הסיבות לכך עוזרת לכם לקבל את המצב ביתר קלות?

או בפודקאסט:

אנקור

ספוטיפיי