התחלתי לנגן בגיטרה בגיל 10.
אמנם למדתי נגינת תווים וגם התמדתי בכך, אך הנושא האהוב עלי היה ליווי שירים.
מהר מאד הגעתי למצב שיכולתי לשיר וללוות את עצמי, וביליתי שעות ארוכות יום-יום בנגינה, מציאת אקורדים, איתור מילים לשירים וביצוע שלהם.
כך המשכתי בהתמדה ובאהבה רבה לאורך שנים רבות.
בזמן לימודי המוזיקה שלי באוניברסיטה, נפגשתי עם פסנתרן שביקש ללוות אותי בשירים שנהגתי לשיר וללוות את עצמי.
ברגעים הראשונים של הביצוע הרגשתי שמשהו חסר לי... זה היה מעין ריק, עירום, וגם תחושה של חוסר שליטה מסוימת, ואני מניחה שהחוויה הזו היתה קשורה לעובדה שלא אחזתי את הגיטרה בידיי, שהיא לא כיסתה את גופי ולא היתה לי השליטה המלאה על התפתחות הנגינה והעיבוד בשיר.
החלטתי לעמוד באתגר ולהמשיך לשיר בעוד הוא מלווה אותי.
הוא החל להוסיף קווים מלודיים כנגד המלודיה של השיר, גיוון את ההרמוניה הנתונה, שינה את אופן הליווי בהתאם להתפתחות השיר והיה מאד מעורב ביצירת הביצוע.
הופתעתי מעוצמת החוויה לעבוד עם מוזיקאי טוב על אותו הקטע ולהיווכח בשינויים שהוא תרם לו, אבל יותר מכך - הופתעתי מהחופש שהתגלה לי בהדרגה, בגלל שעזבתי את נגינת ליווי שלי והתמקדתי בשירה.
משהו בגופי עזב את הדריכות והריכוז שדרשה ממני נגינת גיטרה והדבר אפשר לי לפרוץ בשירתי עם עוצמות הקול, הגוונים והבעת הרגשות שלא הכרתי אצלי קודם.
זו היתה חוויה מכוננת.
המשכתי להופיע עוד כמה שנים עם הגיטרה, אבל ידעתי עכשיו בבירור שאני שרה במיטבי כשמישהו אחר מלווה אותי.
אמנם כיום אני מלווה את עצמי כשאני שרה (כיוון שזה בעיקר להנאתי), אבל אני עושה זאת בדרך אותה אפרט בהמשך המאמר.
רבים מתלמידיי הזמרים מלווים את עצמם והדבר דורש מהם להיות עסוקים בשני המישורים במקביל. התוצאה היא, לרוב, ששני הכלים סובלים במידה מסוימת - גם הקול וגם נגינת הכלי. הסיבה היא שהקשב מתחלק לשניים, נוצר פיצול של תשומת הלב - ובזאת רמת הביצוע יורדת בשניהם.
כיוון שיש ערך רב בנגינה עצמאית לזמרים וליוצרי שירים, חשבתי רבות מה ניתן לעשות כדי לעזור להתגבר על בעיה זו.
המסקנה שלי פשוטה מאד:
עלינו לעבוד ולהתאמן במקביל על כל אחד מהכלים (הקול וכלי נגינה) אבל לחוד.
רק לאחר ששניהם מנוגנים באופן מיומן מאד, כזה שלא דורש מחשבה וריכוז רב, ניתן לחבר ביניהם.
במידה ועדיין נשאר חלק בנגינה שעדיין מרגיש לא פתור, לא זורם - יש לחזור ולהתאמן עליו עד שמגיעים למיומנות טובה מאד וביטחון רב בנגינה.
כך כמובן יש לנהוג בשירה, בהתמודדות עם אתגרים טכניים אבל גם בהבעה רגשית של הגשת השיר.
שלבי העבודה:
שירה: ללמוד את השיר היטב מבחינה מוזיקלית, כולל התמודדויות מוזיקליות (למשל - מהירות המוזיקה)
שירה: להתמודד עם קשיים טכניים קוליים (למשל - (נשימה, גובה צלילים, מעברי רגיסטרים, מהירות הגייה, בעיות קצב בשירה ועוד)
שירה: להתמודד עם דרך הגשת השיר - הבנת הטקסט, התפתחות השיר, החלטות על דינמיקה, ועוד
שירה: להגיע למצב שהשירה מתבצעת בדרך נינוחה ובטוחה וללא מחשבה יתרה
נגינה: ללמוד את השיר היטב, מלודיה והרמוניה,
נגינה: להחליט על אופן הנגינה, אופי הסגנון, שינויים הרמוניים והתפתחות השיר
נגינה: להתאמן על שליטה טכנית בנגינה עד לביצוע אוטומטי (כמעט), כך שאין צורך (כמעט) להסתכל על הידיים בנגינה
שירה ונגינה יחד: לשיר ולנגן תוך התמקדות בדרך ההופעה והעברת תכני השיר מבחינה מוזיקלית ורגשית.
בדיקה: אם יש "חריקות" בביצוע המשותף, יש לנתח את מהות הבעיה ולחזור להתאמן על הבעיה שהתעוררה עד לפתרון מלא. לחזור שוב לשלב 8.
כאמור, אני מיישמת את הגישה הזו באופן עקבי ורואה שזה תמיד מקדם אותי ביעילות ובמהירות יחסית, לעומת הפעמים בהן אני מתפתה לדלג על שלב ההפרדה בין שני הכלים.
אלה מכם שמתמודדים עם נגינה ושירה בו-זמנית - האם זה יכול לעזור לכם להגיע לביצוע טוב וקל יותר?
